"אני לא גר ביוון. גרתי בסלוניקי. אבל התחתנתי עם הולנדית ונסעתי ללמוד אומנות במזרח גרמניה. בברלין." הוא הביט מהחלון מערבה. "אתה יודע למה קסנופון ואלכסנדר באו לכבוש את קפדוקיה? בגלל שהם היו תיירים!" חייכתי בחושך. בספר של אריאנוס, בתרמיל הקטן שמתחת לרגלים כתוב שאלכסנדר היה תייר. שנינו קראנו את אותו ספר. סיבה טובה לכבוש עולם.
רציתי לנסוע לקפדוקיה. האם היתה קפדוקיה על דרך המשי? היא היתה על דרך המשי שלי. לא הייתי בקפדוקיה. קבלתי את עצתו של המשורר - להתאהב בנערה יפה, לעצור ולדבר עם אנשים, להתבונן בנוף. אוטובוס הלילה לא היה צפוף. קיוויתי שהמושב לידי לא יתמלא ואוכל לישון. טיילתי בימים ונסעתי בלילות. מגיע מוקדם למקומות, נח בגנים. הירח שעדיין היה מלא, עלה באיחור יומי בן 48 הדקות. האוטובוס עצר ושני אנשים עלו לאוטובוס. אחד מהם היה טורקי. לשני היה פרצוף שמי. עיניו היו גדולות ומבוהלות, זקן שחור כיסה את פניו ואף מעוקל ירד אל שפתיים כהות. שערו היה ארוך ובגדיו בד מחוק. "הוא יכול לשבת לידך?" שאל הטורקי. בן לוויה לפליט זקוק להגנה. "הוא יווני, אני מעדיף שלא ישב ליד טורקים." אה, האיבות. עולם מלא איבה. נתתי לו להכנס למושב הפנימי ליד החלון. איש קטן, רציתי לפשוט את הרגליים בלילה לתוך המעבר. מה עושה יווני בטורקיה? "לאן אתה נוסע?" שאל גרגוריוס. "קפדוקיה." "אתה יודע שזה היה מקום יווני." "כן." "מאיפה אתה?" "ישראל." "יהודי?" "נולדתי כזה. איפה אתה גר ביוון?" "אני לא גר ביוון. גרתי בסלוניקי. אבל התחתנתי עם הולנדית ונסעתי ללמוד אומנות במזרח גרמניה. בברלין." הוא הביט מהחלון מערבה. "אתה יודע למה קסנופון ואלכסנדר באו לכבוש את קפדוקיה? בגלל שהם היו תיירים!" חייכתי בחושך. בספר של אריאנוס, בתרמיל הקטן שמתחת לרגלים כתוב שאלכסנדר היה תייר. שנינו קראנו את אותו ספר. סיבה טובה לכבוש עולם. "למה נסעת למזרח גרמניה?" "אני מרקסיסט יווני!" הוא אמר בקול רם. אוזני הטורקים במושב שלפנינו הזדקפו. גם מרקסיסט וגם יווני. החבר הטורקי שלו ידע למה הוא מושיב אותו לידי ולא ליד טורקים. "אתה מכיר את ארנולד צוויג?" "כן." "הוא לא ריאליסט. יוזף רות, הוטל סבוי, הוא אקפרסיוניסט. את בקמן אתה מכיר?" "לא." "גם יהודי. יהודי גרמני שמצייר מיתולוגיה יוונית. פיטר ולש?" "לא." "הוא צייר תפאורות קומוניסט שהיגר לשבדיה. את איאן פולקונגלר אתה מכיר?" "לא." "הקומוניזמוס הוא האמת של העולם." "לא מצליח לאמת בזמן האחרון-" "זה בגלל שאנשים נכנעים לקפיטליסמוס!" אמר גרגוריוס, מרים את הקול. האוטובוס נסע לתוך החושך. "לאנגזם, לאנגזם ביטה-" הסתובב הטורקי במושב שלפנים. גרוגוריוס הנמיך את הקול ועיניו המשיכו לנצוץ. קדוש יווני נוסע לקפדוקיה. הצלב התנדנד על צוארו. גרגוריוס המשיך בבחינה המדוקדקת של הספרים שאני מכיר, מרצה על קומוניסמוס מול קפיטליסמוס. מכל החיות, החיה הפוליטית הקומוניסטית היא המשעממת מכולם. יכול להיות שהיא צודקת. אבל לצדק יש נטיה להיות טרחני. הייתי בדרכי אל הניסוי הקומוניסטי הגדול. גרגוריוס היה מהפכן שטעה בזמן. ובמקום. "לאן אתה נוסע בקפדוקיה?" "עוד לא החלטתי." אמרתי בזהירות. "לארגופ או לגרמה." "יכול להיות נחמד להמשיך לדבר איתך בקפדוקיה." או שלא. קאוופיס המליץ לדבר עם אנשים בדרך. לא לחיות איתם. התכרבלתי לתוך השינה. הבוקר עלה על קפדוקיה. עצרנו בנוושיר. "לאן אתה נוסע?" שאל היווני. "לארגופ." אמרתי וזנקתי על האוטובוס השני. הוא הביט בי אבוד מחלון האוטובוס הגבוה. הנחתי את הדברים במלון. טורקי צעיר אסף אותי מהאוטובוס והעלה אותי בסמטאות. בית טורקי עם מיטות ותקרה גבוהה. אורח היחיד. המלחמה במפרץ הקפיאה את התיירות. מה שמלחמות רחוקות יכולות לעשות לדרכי המסחר והתיירות. התקלחתי מנסיעת הלילה ויצאתי אל קרירות בוקר. הרמה הוולקנית של אנטוליה נפרשה לבנה אפורה. יצאתי מארגופ והלכתי מזרחה. לזלווה. שדות, גפנים, דרך כפרית. עגלה וסוס. מכוניות טנדרים. הרמתי יד ועצרתי מרצדס. טורקים מאנקרה. הם דברו אנגלית. הטורקית שלי, לא חרגה ממספרים, נימוסים וכיווני דרך. הם פנו לפני אוונוס והורידו אותי בכניסה לזלווה. נכנסתי אל העמקים הצרים ששבילים טיפסו אל המערות שנחצבו בטוף הרך. החרוטים נקראים ארובות הפיות. טפסתי לתוך החדרים החצובים והמבוכים. ההרמיטים של ראשית הנצרות מצאו בקפדוקיה מקלט. בדומה למתבודדים של סיני ושל מדבר יהודה. היום היה צלול וחם. ישבתי בצל אחת המערות והבטתי בעמקי הנחל הצרים שהתחתרו בטוף. התחלה פרטית והשתלטות ממלכתית ביזנטית. קפדוקיה יושבת על דרך השיירות העתיקה שחצתה בדרך היבשה מקולכיס, ג'ורג'יה וארמניה לאפסוס ואחר כך לאסטנבול. הדרך הלכה, לפני יסוד קושטא לאפסוס, לסמירנה. שאלתי את השומרים אם אפשר לחצות דרך הרמה לגרמה. "זה שביל קשה, אתה לא תמצא את הדרך." אמר השומר. "אני רוצה לנסות." הוא חייך. "תעלה דרך הבתים שמאחורי השער." הטורקים מאחורי השער ליוו אותי עד לתחילת השביל שנבלע בחריץ. טפסתי בתוך גבעות הטוף, בנקיק תלול. שביל העיזים הדק, נעלם כשיצאתי מתוך הנקיק לכתף הרמה. מעלי התנשאה גבעה תלולה. טיפסתי אל האוכף. חם. ינקתי מהמימיה והמשכתי. עמדתי על הרמה. קפדוקיה מסביבי. שדות קצורים של חיטה, חרוטי טוף חלולי מערות וכפרים. הבטתי אל השמש ובחרתי כיוון. אבדתי את השביל. חציתי את הרמה. היא נגמרה במצוק אל הכפר שמתחת ירדה שלוחה. ביני לבין השלוחה הפריד מצוק של כמה עשרות מטרים. ישבתי על קצה הרמה והבטתי בנוף, מניח לרוח ליבש את הזיעה. אחרי הימים של הנסיעות והשהיה בערים, שמחתי לצאת החוצה. להיות שוב עם השיחים הקוצניים והאבנים. הנחתי את התרמיל המזיע על הגב. צמרמורת. בחרתי נקיק. ירדתי את המדרגה הראשונה בזהירות. נסיתי למצוא מקום שאם ארד, אוכל לטפס בחזרה. הפריכות של הטוף. לא מקום טוב לטפס או לרדת מסלעים. הבטתי בשלוחה. היא ירדה כל כך בנחמדות. בין הגפנים, על שפת הכרם, עלה שביל אל המצוק. חייב להיות שביל שעולה משם אל הרמה ומחבר את המטע עם זלווה. הלכתי לאורך המדרגה האמצעית. תמיד אוכל לחזור לרמה ולחזור לזלווה. הבטתי בבקיע. הוא נפל כמה מטרים דרך סלעים אל מדרגה קטנה. מעבר לשביל נפל מצוק של כמה עשרות מטרים. הנחתי את הרגלים, חבקתי את הסלע וגלשתי לאט אל השביל שמעל המצוק. הקפתי את פלח המצוק שהסתיר ממני את קצה השביל, מלמעלה לא יכלתי לראות אם הוא באמת מטפס למצוק או נגמר בתחתיתו. חייכתי. השביל התחבר. עם השנים, מלמעלה, לומדים לחבר שבילים, לחכות להם במקום אליו יגיעו. ירדתי אל הכרם. איכר ישב בצל חרוב ואכל צהרים. "מרחבה!" הוא הרים את המטה. תלשתי כמה ענבים. הוא מיהר בעקבותי. "צ'אי?" הכפרי הוביל אותי לתוך בית מערה שנחצב בתוך הטוף. האשה כיבסה בחוץ. חלצתי נעליים והתיישבתי על השטיח. הכפרי הוציא פסלי אלבאסטאר קטנים שגילף. חתולים. שוורים. גמלים. הילדים הצטופפו לידי. לא רציתי לקנות. הוא הביט בי נעלב כששתיתי תה. נוקב מספרים בלירות טורקיות. המערה היתה קרירה. טלוויזיה עמדה בפינה. פילפלים חריפים ושום. גלשתי מהכפר וצעדתי בתוך נחלי הטוף הלבנבן. רוך הסלעים דמה לזה של הקרטון. לא פלא שהכל נחצב פה לתוך האדמה. כפרים, מנזרים, ערים. כמו בשפלת יהודה. מערות בית גוברין. הכנסיות הביזנטיות, מערות הקבורה, מערות המסתור. גשרי טוף עמדו מעל החריצים במקומות בהם התחתרו המים בסדקי החולשה שלהסלע, מותירים נקרה אפלה שתחתיה זורמים מים. סוס עם עגלה עמד בפיתול ולידו שני אנשים צעירים. ישבנו בצל הסלע ודברנו על יופיה של קפדוקיה. המעגלים של ההסטוריה. אנשים לא משתנים. הנזירים הנמלטים אל המקומות בהם יש יופי ובדידות, ואחריהם מגיעה הדת הממסדית, ואיתה הפוליטיקאים המגינים על דרכי המסחר שיחזיקו אותם בשלטון, מלחמות, דתות חדשות, נטישה מוחלטת ושוב הקילוח הדק של האנשים החוזרים אל היופי, שנשאר משומר עם מה שהוסיפו לו בני האדם, שוקע על הקירות הנטושים, על גדות הואדיות, בין המטעים והבוסתנים. המשכתי ללכת בין הבוסתנים והכרמים, שותה ממעיינות ניקרה קטנים בדרך ונח בצל המצוקים. אחר הצהריים הגעתי לגרמה. כנסיות, פרסקאות, רפקטריום. אומנות אבן. אומנות שכמוה אפשר לראות גם בואדי נטרון במנזרים הקופטים של הנילוס והמדבר המזרחי. המאבק בין נצרות ואסלאם התחדד עד שנגמר ב1922-. עם נצחונותיו של אתא טורק על חיל הפלישה הטורקי על היוונים במבואות אנקרה וסילוקם מאזמיר, גורשו כל היוונים. גם אלו שחיו במנזרי קפדוקיה. הטורקים החילונים השלימו את סילוקה של האמפריה הבזנטית חמש מאות שנה לאחר כבוש קונסטנטינופול. לא סתם נסע גרגוריוס המרקסיסט לקפדוקיה, משמר את הברית הבזנטית בין מדינה וכנסיה. שומר על השינאה הדתית-לאומית מתחת לציפוי האינטרנציונאל. מאבק ישן בין דחפים ביולוגים להמצאות שכליות. חנויות השטיחים בארגופ היו פתוחות עד הלילה. מרק וקבאב באחת ממסעדות הכיכר, תה אדום בכוס גלית. אחר כך עליתי לבית האבן הדומם שהעמק נשקף ממנו. בחצר ישבו הטורקים של אירגופ ושתו תה, החלפנו ברכות כשעברתי על פניהם אל החדר. לקיסרי הגעתי מוקדם. קיסרי לא רחוקה מארגופ. בירת המחוז הקדומה. השארתי את התרמיל בתחנה ועליתי על אוטובוס לסולטאן חאן. האוטובוס האיטי יצא לדרך, נוסע בנוף השדות הפתוח. הבטתי בשעון ובדרך. הערכתי ששעה הוא פרק זמן מתאים. הבטתי צפונה. בניין החאן עמד בכפר. "סולטאן חאן?" הטורקים הנידו בראשיהם. קראתי לנהג וזה עצר. מעל לשער החאן הסלג'וקי החום, נחרטו אריות לתוך האבן. מבנה ובתוכו המסגד המעוטר, חדרי המנוחה של הסוחרים. החאן, הקרוואן-סאראי של אסיה. ככה דמיינתי את דרך המשי. חאנים מלכותיים מחכים לסוחרים, חצר לבהמות וחדרי מחסן לסחורה וחדרים לסוחרים לנוח בהם, חדר אורחות ומסגד. הסלג'וקים שהגיעו לפה נעים על דרכי המסחר מהמדבריות הטורקמנים שליד ימת אראל. הם התנגשו בבזנטים והביסו אותם, מובסים זמן קצר לאחר מכן על ידי מסע הצלב של 1097. הבזנטים, לא ידידים של הצלבנים השתמשו במאבק על דרכי המסחר כדי לנוע שוב מזרחה, אלא שמסוף המאה ה12- נדחקו בהדרגה עד שהסלג'וקים קבעו את בירתם בבורסה. וכשבירתם בבורסה, בקצה המערבי, הם דאגו לבנות את החאנים כדי ליעל את תנועת הסחורה לשווקי אירופה וקונסטנטינופול. יצאתי מהחאן אותו הקפתי, טיפסתי על הגג וסובבתי בחדריו. "אתה יודע בכלל מה קרה בקיסרי?" שאלה אותי ענת בערב החמים בו עלינו מהכביש לכיוון האיסתקלל, חוצים דרך שוק הבשר. "עיר רומאית שטיבריוס בנה ובה נולד סנט בזיל, אחד מאבות הכנסיה ומטיפי הנצרות העקריים בקפדוקיה, מרכז לשטיחים ועיר חשובה על דרכי המסחר של אנטוליה-" "אז אני לא אגיד לך." היא קפצה את שפתיה בעלבון. "בבקשה- אין לי מושג מה קרה בקיסרי." "טוב, אם אתה ממש מתחנן- איננו היה ראש הממשלה שהחליף את אתא טורק. גם הוא, כמו אתא טורק, היה דמות כריזמטית ומרשימה. ולכן רצו ראשי הצבא להפטר ממנו. יום אחד, הוא נסע לקיסרי לאסיפת בחירות והחיילים במקום קבלו הוראה לאסור אותו. אבל כשהרכבת נעצרה והחיילים הגיעו לאיננו, הוא הזדקף והתחיל לדבר. החיילים הניחו את הנשק והריעו לאיננו. והמהפכה נכשלה." פוליטיקה טורקית. המתח שבין צבא ושלטון. תהיתי עד כמה באמת מחוייב הצבא לשמירת הדמוקרטיה בטורקיה. "אני לא יודעת אם זה באמת ככה. זאת אומרת, יש חופש להגיד מה שרוצים, אלא שהשיטה מתעלמת." כמו בכל מקום. עמדתי על גג מצודת העיר שבתוכה עמדו חנויות השטיחים. חשבתי על אתא טורק. האיש שהביא את הלטינית במקום האות הערבית. כשאמרו לו שתהליך עיבוד השפה הכתובה לטורקית יקח 5 שנים, הוא אמר שישה חודשים או לא כלום. תוך שלושה הונחו היסודות לאותיות הלטיניות של הטורקית אותן יכלתי לקרוא בלי להבין. אנשים בנקודות צומת יכולים לשנות. אלכסנדר. ג'ינגס חאן, טימור, אתא טורק. "שלום. אני יכול לעמוד לידך?" "בבקשה." "אתה מתעניין בשטיחים." "כן, אבל אני לא אקנה. אין לי כסף, ואין לי מקום." "אבל איכפת לך אם אעמוד כאן?" "בבקשה." "אני מורט." "מה זה מורט?" "מישאלה. אתה רואה את החנויות פה למטה? אילו חנויות של צורפים. זה הרחוב של הזהב. בכל חנות יש לפחות קילוגראם זהב. מליארד לירות טורקיות. רבע מליון דולר. וזה מפני שקיסרי תמיד היתה מרכז טורקיה. כל מה שבא ממערב עצר פה. וממזרח. קיסרי היא עיר מאושרת. ויקרה. בית במרכז עולה מליארד לירות. יותר מאשר באיסטנבול." היתה הרגשה כזאת כשהלכתי ברחובות העיר. אחרי שמכונית הרנו עם המספר גרמני והזוג הטורקי-גרמני הורידה אותי בדרך חזרה מסולטאן חאן. לא עיר נדחת בטורקיה. אלא עיר מודרנית שהאנשים בה התלבשו בבגדים מערביים והפעולות היו מהירות ויעילות. יש ערים כאלו. אפשר להרגיש את הקצב העסקי. הונג קונג. אורומצ'י. סמרקאנד. עיר מאושרת. עיר מסחר שניראית רחוקה מאיסטנבול, אבל יודעת איך היא רוצה להראות. "רוצה לבוא לראות שטיחים בחנות שלי?" "כן." "איך אתה מעיז להסתובב בטורקיה כשאין לך מושג בכלל מה ההבדל בין קילם לשטיח?" נזפה בי ענת באיסטנבול. היה ניראה שקיסרי היא מקום טוב להשתלט על פיסת בורות. "ולא איכפת לך מהסוחרים של קיסרי? יש אנשים שזה מציק להם. יש לנו שם של הסוחרים הכי עקשנים בטורקיה." חייכתי. "ותלמד אותי על ההבדל בין שטיח לקילם ומה ההבדל בין קילם של סיווה לזה של ארזרום ולזה של קיסרי?" "אין לנו מבחר כל כך גדול, כי בעוד כמה חודשים אני הולך לצבא ואבא שלי לא מדבר אנגלית כמוני ואנחנו רוצים לגמור את מלאי. אבל אני אראה לך מה יש." התיישבתי על הספה. שטיחים על הקירות. קילמים, שטיחי הקיר הארוגים התגלגלו על הרצפה. זוג אטלקים נכנס אל החנות. הם היו כאן קודם, לפני שבאתי, יצאו לשוטט בין חנויות השטיחים וחזרו למיקוח סופי. הם הצביעו על שני קילמים שנפרשו על הרצפה. היו בקילמים ציורי חיות מהציורים והחרסים של צ'טאל הויוק, אתר קבורת השמים הפרהיסטורי שמדרום לקוניה, עליו היו מונחות גופות המתים ואליהם היו יורדים הנשרים כדי לגרם את הבשר. "הקילם עם החיות בא מאיראן. קוראים לו סוקוק." קילם ושטיח. כל הדרך מטורקיה ועד מערב סין לאורכה של אסיה. דרך איראן ואפגניסטאן ופקיסטאן. שטיחי המשי האירניים הבהיקו באור. "360,000 לירות." אמר האטלקי הנמוך מסרדיניה. עייף ממיקוחים, נשען על כיסא מרופד בקילם, מביט במוראט שספק את כפיו. "אם אתה עושה את זה בשבילי מאי פרינד, אני משלם לך 400,000. רק הצמר עולה 125,000 והעבודה לוקחת 15 יום! רוצה לעבוד בשבילי 15 יום ואני אשלם לך 500,000 לירות? בקילם הזה יש לך בטחון למאה שנה. ואם לא תהיו מרוצים ממנו, תחזירו לי אותו בשנה הבאה." "אבל בשנה הבאה אתה בצבא-" אמר האטלקי. "אני אתן לך את הכתובת שלי בצבא." "לא, לא." אמר האטלקי. "קנינו במחיר הזה בסיווה. זה המחיר שלי." "סיווה זה סיווה וקיסרי זה קיסרי. זו לא אותה עבודה." האטלקי קם מהכיסא. "יש לנו טיסה לאיסטנבול עוד מעט." מורט חסם את הדלת. "אם תצא מהחנות שלי, תלך לחנות אחרת ולא תחזור. 400,000 מחיר אחרון. אני לא מרוויח כאן." "למה? אתה מוכר רק בשביל הגאווה המקצועית?" "אני הולך לצבא. אני לא צריך כסף. אני מוכר במחיר הקרן." "360,000" אמר האטלקי. "לא לירה יותר." האבא של מוראט, שהביט מהפינה, מיהר אל האטלקי ורשם לפניו על דף נייר את ההצעה. אנגלית, טורקית או סינית, הדיו כתב על הנייר שבא מסין לאורך דרכי המסחר. האטלקי חייך בהסכמה. מוראט הביט בנייר. "אם שאר המוכרים ישמעו את המחיר שאני נותן לך, הם יהרגו אותי ואני אלך לגן עדן. ואהיה מאושר. יותר מידי נשים." אה, גן העדן המוסלמי. הוא גילגל את הקילמים. "זה מחיר טוב." חיך האטלקי "ואלו שני הקילמים היפים ביותר שמצאנו בקיסרי." "והספור על הצבא?" שאלתי את מוראט אחרי שהכסף החליף ידיים והאטלקים עמדו לצאת. "יש פה המון סיפורים. לכל אחד יש את הסיפור שלו. זה הסיפור שלי. איזה קילם אתה רוצה לראות? אני הולך לצבא בשנה הבאה-" האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית של קיסרי. קארס. סוף טורקיה. הוא נסע בנוף הרמות הגבוהות. צפצפות גדלו ישרות וירוקות לאורך הכביש ובתוך הכפרים ושדות חיטה הצהיבו בעמקים. הלילה ירד. מתחתי את הרגלים במרחב שאפשר האוטובוס ובקשתי מעוזר הנהג שקית מים. בחושך עצרנו בארזרום. הווקמן עמד למות. כדרכם של דברים שכל עוד שלא צריך אותם - "מתי נגיע לקארס?" ניסיתי את הטורקית. "תפהאם ערבי?" שאל הנהג. החלקתי לתוך הערבית בשמחה. "אתה מאיסכנדרון?" איסכנדרון הוא מחוז ערבי שסופח מסוריה לטורקיה ותושביו מדברים ערבית. הרבה מהמתיישבים החדשים של קפריסין, לאחר הפלישה הטורקית של 1974, באו מאיסכנדרון, מחוזה של אנטיוכיה, העיר שבנו הסלווקים כמשקל נגד לאלכסנדריה התלמית לאחר התפוררות האמפריה של אלכסנדר, מנסים למשוך את נתיבי הסחר הנבטים מהגולן והחורן אליהם, לאחר חורבנה של צור. "לא," אמר הנהג, "עבדתי בסעודיה." החלפתי מילות נימוס והטורקים מסביב חייכו. יצאתי לחצות את אסיה מצוייד בפחות מידי מילים. הייתי צריך לדעת טורקית, רוסית וסינית.