19. פינגווינים בנגב

על קיבוץ סמר שמעתי כבר כשהייתי בצבא בשנות השבעים של המאה העשרים. סמר היה מהקיבוצים הצעירים שהיה בו משהו אחר. הוא אולי הוותיק מהקיבוצים החדשים, מהימים שהתנועה הקיבוצית התחילה להתרסק, וסמר, שלא קיבל את דין התנועה ולא ידע שהוא אמור להיות בצרות, פשוט חי את חייו.
סמר הוא קיבוץ שבו כל אחד יכול לקחת כמה כסף שהוא רוצה מתי שהוא רוצה מהתקציב.

"ההבדל בין סמר וכרם שלום לאחרים שקמו באותו זמן, שהם קיבוצים שנולדו מבני קיבוצים ." אמר מוסא מנחמי שפגש אותי בחדר האוכל של האשראם בשיטים. האשראם הוא ענף של סמר. מוסא הוא גבר בן חמישים ושלוש שזקנו ושערו מאפירים. "סמר לא היה פוליטי כמו כרם שלום (שהתפרק) הדגש בסמר היה על בניית החברה. שיהיה שונה מקיבוצים מהם באו האנשים. בסמר יש דגש חזק על מימוש העצמי. אנשים בסמר יותר מרוצים מקיבוצים אחרים, שיחת הקיבוץ אצלינו היא המלצה - לא הכרח. המצפון הפרטי הוא המחייב, אין תקנון ואין וועדות אלא צוותים, יש יותר חופש לפרט על חשבון הקולקטיב, אין שעות עבודה מסודרות, לא אומרים לאדם איפה לעבוד ולכן גם לא נוצר מצב של אנשים שעזבו את הקיבוץ ולא הלכו כמו שקרה בקיבוצים אחרים שבהם אנשים נפלטו מהכלל והפרט הפך להיות נגד הקיבוץ. לכן נולד לנו השם הקיבוץ האנרכיסטי היחיד.

"ולזה שאין לנו תקציב הצטרף זה שמתרחצים ערומים אצלנו בבריכה. מה שהיה נכון עד שהילדים גדלו וביקשו שלא נתרחץ ערומים כי הם לא רצו שילדים אחרים יראו את הציצים של האמהות שלהם.

ב"קיבוץ הארצי" שממנו באנו היתה תדהמה מהדרך שלנו. כעסו עלינו, אמרו שזה לא יצליח, שסמר הוא מעמסה. הקיבוץ הארצי רצה ללמד אותנו איך צריך להיראות קיבוץ אבל כאן עמד לנו הכוח של גרעיני בנים. אני למשל באתי ממרחביה. אנחנו הלכנו להקים קיבוץ חדש כי לא רצינו שהקיבוץ שלנו יראה כמו הקיבוצים שמהם באנו. לפני עשר שנים הם הודו בטעותם. הם התמוטטו ואנחנו שורדים וממשיכים. אם כי ניראה לי שבשנים האחרונות קלטנו אנשים לא מתאימים. לא היינו מספיק סלקטיביים. עד עכשיו היו תקופות מועמדות שנמשכו שנה או שנתיים והסכמה של שני שליש מהחברים לקבל חבר. אני הובלתי מהלך שלא מספיקים שני השלישים, שאם יש אחוז גבוה של מתנגדים מבין השליש הנוסף – לא סתם נמנעים – הוא לא מתקבל."

אולי לא צריך לעשות השוואות בין מדינה ובין קיבוץ אלא שסמר עם תשעים החברים היא מעין השתקפות שלוליתית של מדינת ישראל האידאולוגית שקלטה לתוכה ללא הבחנה עלייה ענקית בשנות החמישים של המאה העשרים ועלייה ענקית נוספת בשנות התשעים. עליות לא אידיאולוגיות. פרטיות.

"קיבוץ סמר ישרוד?"

"כלכלית, אם ייסגרו חוות הדגים, חברת ההי-טק שלנו לא תתרומם והתמרים שמחזיקים אותנו כלכלית יפלו - יהיה לנו קשה. "

"והאנרכיזם?"

"בשיטה האנרכיסטית אין סיכוי שזה ימשיך."

"למרות שאתה מאלה שמובילים את השיטה?"

"אני הערכתי שיהיו לנו עשר שנים של הישרדות אנרכיסטית. ואם נגיע לעשרים וחמש זה יהיה נס. אנחנו קיימים כבר עשרים ושמונה שנים. אירוע ייחודי בקנה מידה עולמי. באופן מטאפורי, כל יום שאני פוקח עיניים וזה שורד – אני לא מאמין. אין פה מלאכים בסמר, אלו אנשים רגילים ועכשיו אנחנו מתקרבים לשלושים ומה אגיד כשנגיע ליובל? אין סיכוי." הוא משך את כתפיו בביטול "אין שום סיכוי, זה מאוד קשה להחזיק שיטה כזו."

"אבל אולי זה בגלל שאתה בן חמישים ושלוש ובגיל עשרים וחמש הכל היה קל ועם השנים האמונה שאפשר להמשיך להחזיק מעמד מתקהה, למרות שאתם מחזיקים מעמד ומאמינים ומגדלים דור שני על הדברים האלו?"

"אנחנו תשעים חברים," אמר מוסא "זה קצת גדול מדי, גדול מכדי שמערכת כזו תוכל להתקיים. כרגע יש בודדים שמנצלים את המערכת, אבל מארקס כבר אמר - כמות הופכת לאיכות, וברגע שזה יקרה - המערכת תקרוס."

"ולמה שתקרוס אם תעשו את הפעולות הנכונות?"

"תראה, התק"ם תמיד הדגיש את המשק, את הצד הכלכלי, ובקיבוץ הארצי תמיד הדגישו את הקיבוץ - את הקבוצה שרוצה להיות ביחד. אם נתחיל להתדרדר אולי נצטרך לעשות מה שאומרת האשה שלי - להפריט מייד, כי הקונבנציונליים קרסו כלכלית והאנשים שלהם לא מאושרים. אבל ברור שאם תהיה קריסה כלכלית זה יזרז תהליכים. ואז תצער אותי ההכרה שהיצור האנושי לא יכול או מסוגל לחיות בצורת החיים הזו. אבל שלושים שנה כן החזקנו, ככה, עם כל הקשיים! כן, הראינו משהו לאנושות - שהשיטה הזו באיזשהו חור בעולם הצליחה להחזיק מעמד! יש אנשים בסמר שמודעים לזה שזה קיבוץ של דור אחד. שהדור הבא כבר לא יהיה כזה. אבל אני מקבל את זה. והלוואי שאתבדה, זה רק ישמח אותי."

"למה הדברים האלו, סמר, נאות סמדר, האשראם, קורים דווקא פה, בחלק הדרומי של הארץ?"

"ברמה המיסטית והלא רציונאלית הדברים האלו קורים במדבר עוד אצל משה וישו ויוחנן המטביל – כולם יורדים למדבר. השקט, הבדידות, הרוגע, מאפשרים למוזרים לפרוח ולשגשג. המרחק מהקונבנציונליות מאפשר לאישיות הפרטית שלך להתפתח בריק המדברי. גם כשרפיק (הבמאי שנקרא תמיר קמחי עד שנסע לפונה וחזר כרפיק, מחפש מקום ליישם את הרעיונות שלמד בפונה) בנה את האשראם במדבר, זו התחושה שהוא חיפש – אדמה של אלוהים. אני לא בנאדם של מיסטיות, אבל בשנים האחרונות אני חושב שאולי יש בזה משהו. כשרפיק חיפש מקום לסדנא הוא הגיע לזולה הנחמדה שהקמתי בדיונות שליד התמרים ואז נוצר הקשר, ולי לא שינה מה יהיה פה, רציתי רק שזה יהיה שונה. יוסף הגיע באותה דרך לשיזפון. ככה זה, עופות מוזרים שהולכים למקום רחוק."

הנגב הרחוק הוא ארץ הנסיונות. רפיק, האידיאולוג של האשראם בן השנתיים לא היה בטוח ששיטים תשרוד. מוסא מנחמי, האידיאולוג של הקיבוץ האנרכיסטי סמר בן העשרים ושמונה לא היה בטוח שהקיבוץ ישרוד.

אז מה כן? נפרדתי ממוסא ונסעתי לקיבוץ נאות סמדר.

"הם לא ידברו איתך." אמר רפיק "רוב הסיכויים שהשער שלהם יהיה נעול והם לא יכניסו אותך. אבל את המקדש שלהם אפשר לראות גם מהכביש, הם משקיעים בו מליונים, זה הגן הבהאי שלהם."

פניתי מהכביש לתוך כניסה קצרה שהובילה אל שער. הוא היה נעול. עמדתי על הכביש השומם, ליד השער הנעול שממנו אי אפשר לראות כלום, עצים צומחים משני הצדדים, שרידי סערת סוף נובמבר  תלויים על השמים בענני נוצות וכבשים אפורים שהמשיכו במסעם לכיוון מזרח, אל רמת עבר הירדן שההרים האדומים והשחורים נשקפו מהם. לחצתי על הזמזם.

"מי אתה?" שאל קול נשי.

"צור." אמרתי "הייתי רוצה לבקר בנאות סמדר."

"אי אפשר להיכנס לנאות סמדר בלי לתאם מראש. תמתין, אני אבוא לשער לדבר איתך." אמר הקול.

עברתי בכביש הזה לא מעט פעמים בשנים האחרונות וכל פעם ריתקה אותי השלוחה המאורכת שהיתה ירוקה לגמרי באמצע רמת המדבר האלימה של הנגב הדרומי. מהכביש אי אפשר היה לראות בתים. רק עצים. אבל בפעם הזו, כשהגעתי, יכולתי לראות את המגדל הגבוה, הנפוח, המעוגל והמוזר שהתנשא מעל החלק המזרחי של היישוב.

היא הגיעה בטנדר וניגשה אל השער "אני אפתח שלא נדבר עם שער נעול בינינו." אשה בשנות הארבעים שלה, עם שיער שחור אסוף לזנב סוס ועיניים חומות. "אי אפשר לבקר אצלנו בלי תיאום מראש, כמו שאתה רואה - אנחנו בונים עכשיו ויש הרבה אתרי בנייה פתוחים ואנחנו לא רוצים שיקרה לך משהו, למה אתה רוצה לבקר?"

"אני כותב ספר."

"תשאיר לי את הטלפון שלך ואנחנו נתקשר אליך יותר מאוחר היום או מחר."

"ואוכל לבקר?"

"אני חושבת שכן." היא אמרה. "אני רות" היא רשמה את מספר הטלפון שלה. "וזה הטלפון של המזכירות." שני המספרים היו של טלפונים קוויים.

כשחזרתי למחרת, כמו שקבעה איתי רות בטלפון, טיפסתי עם הרכב מהערבה לרמה שמעל, לאורך אפיק הגיר הקניוני והנחמד של נחל שיזפון, קיבוץ נווה חריף על הרכס מדרום, נאות סמדר מאחורי מחסה העצים מצפון והשלוחה המאורכת והירוקה באופן שהזכיר לי את הישובים שממול, בעבר הירדן, או את הטרסות הגירניות של הר חברון. כאילו מישהו העתיק לפה טרסה קדומה מהר חברון.

עצרתי ליד המשרד. המגדל המגוחך והשמנמן התנשא ממזרח. ורוד ו- חיפשתי את המילה. הוא היה אחד המבנים הכי מופרכים שראיתי ולחלוטין לא התחבר למשרד הצנוע ולעצים שהצלו על הצריפים הנמוכים, מעלימים בתוכם את הבתים הצנועים.

"בוא, נלך למרכז האומניות שאנחנו בונים." אמרה רות שהיתה לבושה במכנסי ג'ינס ובמעילון מרופד וחבשה כובע מפליז. למרות שמש אחר הצהריים והשמים הבהירים היתה קרירות באוויר. הערבה היתה שלוש מאות מטרים מתחתינו, אבל כאן, בגובה של קצת יותר מארבע מאות מטר מעל פני הים, באחד החלקים הצחיחים ביותר בעולם, שום דבר לא עצר את הרוח הקרה. חצינו את המרחק הקצר למגדל.

"מה זה?"

"מרכז לאומנויות שאנחנו בונים."

"ומי תיכנן?"

" אלה החלטות שמתקבלות במשותף, יש לנו בחורה שלמדה בבצלאל והיא מובילה את הצוות. אבל כמו שאתה יכול לראות את הכל אנחנו עושים פה לבד, אתה יודע מה זה טרצו?"

הבטתי אל הריצפות שנוצקו במקום בדגמים שונים. "הטווס הוא האחרון" אמרה רות. הבטתי דרך חלונות הויטראז' הצבעוניים. השמש השוקעת מערבה מילאה את החדר באדום. בפנים זה היה סביר. הבעיה היתה בחוץ.

בחוץ, ליד בסיסו של המגדל בחצר המעוגלת שהיתה ליבו של המקום, היתה לי הרגשה שאני במקדש הודי, קצת דומה למקדשים של דרום תת היבשת, אבל יותר כאילו אני באחד ממקדשי הקרטון שההודים בונים בקומבה מלה - מבנים של כמה קומות עשויים מחומרים מתכלים, צבועים בורוד-אדום-ירוק וכחול, צבעים שהשילוב ביניהם הופך את המקום להתרסה. העמוד המרכזי היה תפרחת לוטוס ענקית. מעקות המרפסות היו פינגווינים וינשופים. פינגווינים בנגב.

"המגדל נועד לקרר את המקום."

"כמו בשיבם?"

"איפה זה שיבם?"

"דרום תימן."

"אלו רעיונות מקומיים שלנו שצמחו פה. יש צוות שעובד על המקום. אבל הוא עוד לא גמור. החלק העליון של כונס הרוח-"

"הוא יהיה בצורה של לוטוס?"

"פרח."  אמרה, "אבל עוד עובדים על זה. המבנה הזה עולה המון. המדינה מממנת אותו, תקציבים של הסוכנות ומפעל הפיס, ואנחנו מקווים שמרכז האומנויות ייתן לנו אפשרויות כלכליות."

ביישובים מסביב אמרו לי שהאנשים בנאות סמדר עובדים קשה. שהם מכורים לעבודה ויש להם גבינות נהדרות, יין, זיתים ושמן, שהם מצטיינים בכל דבר שהם עושים. "אומרים עליכם שאתם עשירים."

היא צחקה "יש לנו חמש מכוניות לכל הקיבוץ ועוד לא הגענו לאיזון כלכלי, אנחנו מקווים שנגיע בעזרת המרכז לאומנויות."

"ואיך הולך פה העניין הכספי?"

"אם מישהו צריך כסף הוא ניגש ומבקש מהנהלת חשבונות."

טיפסנו לקומה השנייה. "אתה רואה, הקירות פה מאוד עבים כדי לשמור על הטמפרטורה, חוץ מאשר פה שפה צריך להיות בית הקפה של המרכז." לכיוון מערב היה עוד מגדל כחול שהזדקר מול המגדל שתחתיו עמדנו וניראה כמו ענק מפוטם שהבטן שלו מחולקת לאינסוף כרסים שמנמנות. הבטתי לראשו, הוא התנשא לגובה עצום. היה משהו חסר פרופורציות בין המגדל, המרכז לאומנויות והצניעות של נאות סמדר.

"ושם?"

"בתי הילדים, זה מגדל הקרור שלהם, ושם  השכונה החדשה-" היא הצביעה לכיוון צפון, מתחת לשדירת דקלים שעלתה באצילות איטית ומכובדת לעבר שיא השלוחה. הבתים היו כחולים, עם גגות רעפים וכונסי אוויר כמו זה שיהיה בראש המגדל "הבתים כבר גמורים ומוכנים, אבל עוד לא ניכנסו אליהם כי אנחנו מחכים לחילופי הדירות."

"מה זאת אומרת?"

"כל כמה שנים כולנו עוברים דירות."

"כולם?"

"כל הקיבוץ."

"בבת אחת?"

"כן, אורזים כמה ימים, מכינים, צובעים, מנקים ואז יש מודעה על לוח מודעות בחדר אוכל שהטרקטור מוקצה לטובת השכונה הזו והטרקטור והעגלה לטובת השכונה ההיא ואנחנו עוברים."

היה נוהג כזה בתל אביב בשנות העשרים של המאה העשרים. הדירות היו דירות של קואופרטיבים, וגם שם, באביב, היו מחליפים דירות.

"למה אתם עושים את זה?"

"אנחנו עושים."

"כמה פעמים כבר עשית את זה? "

"בחמש עשרה השנים שאני פה, חמש פעמים. בהתחלה היינו עושים את זה בתכיפות יותר גבוהה, אבל עכשיו, אולי בגלל שהתבגרנו, זה נעשה פחות."

"יפה הבוסתן שלכם." הבטתי ממרפסת המפלצת הוורודה. "יש לכם עוד טקסים?"

"למה אתה מתכוון?"

"אמרו לי שאתם אוכלים בדממה וכשמגיעים אלו שמגישים לכם אתם מוחאים כפיים."

"אה," היא חייכה, "אתה יודע, ביקרה אותנו בחורה שהיתה פה לפני שבע שנים והיא היתה המומה מהרעש. עדיין אוכלים בשקט – אבל עם השנים-"

"מה הרעיון, להתרכז באוכל?"

"אני לא בטוחה שדווקא באוכל. בוא, ניסע למעלה." היא כיוונה אותי בדרכי הכורכר, כרם הזיתים מימיננו. טיפסנו באיטיות בתוך שדירת הדקלים הגבוהה. בקצה הדרך, על ראש השלוחה, עצרנו במעגל של דקלים וסוכה. נישענו על המכונית בגבנו, מתגוננים מהרוח הקרה והבטנו בעמק שמתחתינו.

"את יודעת שהתירוץ של לא לתת לי להיכנס אתמול בגלל שיש פה אתרי בנייה הוא קצת קלוש. למה השער נעול?"

היא חייכה לתוך הרוח "אבל ראית שאחרי חמש דקות של שיחה ליד השער הגעתי אליו, שלא כמו בקיבוצים עם שערים חשמליים ששם רק קול מדבר איתך, אני מלווה אותך ומסבירה לך הכל. "

"ומי היה יוסף?"

"איש חכם." אמרה "הוא ניפטר לפני שנה." זכרתי תמונה שלו שראיתי באחד המקומות, איש קטן עם שפם ושיער לבן ופנים מחודדים. יש כאלו שאומרים שהוא זה שכתב את "הייתי כלבתו של שולץ", ספר שזכה להדים בשנות השישים ופירסומו נאסר על ידי בית משפט בטענה של פגיעה ברגשות אנשים שהשואה היתה החוויה המכוננת שלהם.

"ומה בעצם אתם עושים פה?"

"זה מקום של לימוד." אמרה "זה הבית ספר שלנו. במשך עשר שנים התגבשה קבוצה בירושלים שהיתה נפגשת ומבררת שאלות כמו האם ניתן לחיות ביחד, בשיתוף פעולה, ומה מהות היחסים שבין אדם לאדם. ואחרי עשר שנים החלטנו לנסות לבדוק את זה באמת, לא רק דרך הדיבור ומצאנו את המקום הזה. היה פה  שיזפון, אבל הם התפרקו, הטענה היתה שהם התפרקו בגלל סיבות כלכליות, אבל אני חושבת שהם התפרקו מסיבות חברתיות, שאם הם היו מגובשים מספיק הם לא היו הולכים."

"איפה לומדים הילדים?"

"עד כיתה ח' כאן ואחר כך הם הולכים לתיכון ביוטבתה, המורים שם מאוד רוצים את הילדים שלנו."

"ויש  לכם מספיק ילדים?"

"עכשיו יש פחות כי זה בין העונות וכל שנה מאיימים שיסגרו את בית הספר ובנס אנחנו ממשיכים לקבל תקציבים."

"ומה יקרה אם יסגרו?"

"אנחנו נמשיך, כי החינוך הוא הדבר החשוב ביותר."

גלשנו במורד השלוחה ועצרנו ליד בית הקברות שהיו בו שלושה קברים לבנים ופשוטים. העליון היה של יוסף והיו עליו אבני משאלות מסודרות בשורה מסביב לשוליים הלבנים ובראש הקבר, במעין קשת, היה כתוב: "אחד הולך אחד בא בא והולך אחד –" ומתחתיו שמו של יוסף ספרא, נולד ב -6.5.1931 נפטר ב-16.5.2003.

חזרנו למכונית ונסענו בין כרם הזיתים שמעבר לבית הקברות שעל צלע הגבעה הקטנה ובין הבוסתן שמצפון. "מאוד מוצלח הבוסתן שלכם." זיתים וגפנים השתרגו לאורך טרסות.

"אין לך מושג איזו ביקורת חטפנו על זה שעשינו פה טרסות כאלו."

אמרתי לרות ששדירת הדקלים הנהדרת, הבוסתן וכרם הזיתים הם נאת המדבר הכי מוצלחת שמישהו הצליח לעשות בארץ. אחרי  מאה שנים של ציונות והקמת ישובים חדשים במאות, נאות סמדר הם הראשונים שהצליחו לייצר נאת מדבר אמיתית שיש בה נינוחות והרגשה של בריאות. חשבתי על מה שאמר רפיק על הגאונות של אנשי נאות סמדר בנוי.  משמאל לנו היה מטע של נקטרינות. כל המטעים והכרמים היו בתוך תחום היישוב. המחשבה היתה כאן בפרטים רבים.

"אני מעדיפה להתייחס למקום הזה בתור החווה שלנו, ולכן השער סגור." אמרה רות שהוטרדה מכך שאני חושב שהם קהילה מסתגרת ומתבצרת בתוך עצמה, לעומת השערים הפתוחים והלא קיימים של סמר ושיטים. "אתה מכיר ויודע שלרוב החוות אי אפשר להיכנס ככה סתם - הבית הנסיוני מעניין אותך?"

שלושה פועלים סינים טייחו את הבית מבחוץ בטיח לבן. גבר בן כחמישים פרק לבני בוץ דקות ומלבניות מכף הטרקטור. רות אמרה שזה בית לרווקים, או אולי לזוג עם תינוק. הבית הזכיר לי את הבתים של האדריכל המצרי חסאן  פאתחי, הקירות העבים, החלונות שבתוכם היה נוף ירוק של צמחייה עבותה, מערכת הקרור שיצאה מתוך כונס האוויר בצידו המערבי של הבית והוציאה שלוחה דרך מנהרה תת קרקעית בחדר המגורים.

רוצה לבקר בבית הילדים?"

בית הילדים הוא מבנה מוזר,  כמו  בית שאפשר למצוא בארצות ערביות או בהודו. קווים גיאומטריים עם חלונות מעט מקושתים, קירות עבים ודלת עץ חומה. במטבח שבתוכו עמד שחר כרמון, שערות חומות בהירות ופנים שחומים וכבדים. התיידדנו אחרי ששתינו כוס תה של נענע ולימונית. הוא הציע לי סיגריה ויחד יצאנו החוצה אל היום הגווע כדי לעשן. "אני אחראי על הילדים כי זה מה שעשיתי גם בירושלים, לא למדתי את זה אבל אני אוהב את זה ואני עושה את זה. הקמנו את המקום הזה כדי ללמוד על עצמנו ועל החיים והאם זה אפשרי לחיות ביחד בשיתוף פעולה ולבנות חברה חדשה. וכשמשהו לא מסתדר - אנחנו מבררים את זה בפגישות."

"כל כמה זמן אתם נפגשים?"

"בכל בוקר בחמש וחצי יש פגישה בחדר אוכל, אנחנו קמים, שותים כוס תה ואוכלים לחם עם ריבה."

"זו חובה?"

"לא. נוהג."

"ומה קורה לאלו שלא מתאימים?"

"אנחנו לא מפרסמים את עצמנו. בא לפה מי שרוצה ללמוד, הרעיון הוא שיבואו אלו שרוצים לחיות בדרך הזו – לא לשנות אותה."

"ומה קורה לאלו שרוצים לשנות?"

"הם עוזבים."

"אתם מעזיבים אותם?"

"לא. מישהו יגיד להם. חבר טוב. יקרא להם לשיחה ויגיד להם. אנחנו פותרים פה הכל בשיחה."

"יש לכם משהו כתוב?"

"כתבנו כמה מהשיחות."

"אפשר לקרוא?"

"צריך לדבר עם ענת המזכירה, אבל אני בטוח שהיא תיתן לך לקרוא. אין שם סודות."

אבל למרות זאת אף אחד לא הראה לי שיחות וגם לא שלח או העביר לי אותן. אני גם לא לחצתי.

"בוא תראה את הבית של הגדולים." הובילה אותי רות דרך דלת, על פני מנהרות רוח מאווררות. באחד החדרים ישבו הילדים, בני שש עד שלוש עשרה וסרגו. היא פתחה דלת של חדר ביטחון "זה חדר הטלוויזיה. יש לנו רק שתי טלוויזיות ביישוב ורק ערוץ 1. כשמישהו רוצה לראות משהו מיוחד, ספורט בדרך כלל, אז נוסעים לנווה חריף או לכושי."

"והילדים לא רוצים לראות לפעמים דברים?"

"כמו מה?"

"את צפנת, הילדה של יוסף, שהשתתפה בפורייקט Y ?"

"היא כבר הרבה שנים לא פה." אמרה רות "הם לא ממש מתעניינים."

צפנת ספרא היא בתם של יוסף שהתחתן עם סמדר, אמא שלה, כשהוא היה בן 45 והיא בת 18. סמדר נהרגה בתאונת דרכים. נאות סמדר ניקרא על שמה.

"ראית כבר את האגם?" שאל שחר. רפיק ומוסא דיברו בהשתאות על האגם. רעיון פנטסטי, אגם במקום הצחיח ביותר במדינת ישראל, איך? איפה? מאיפה הגיעו המים?

עצרנו ליד גדר קטנה שמעבר לה נמשך אגם מים בין חמוקי גבעות, גדותיו מכוסות בגומא, קנה ואשלים. ציפורים פיטפטו בסבך (באחד מאתרי האינטרנט מצאתי שיש שם סוג נדיר של חנקן) וברווזים קראו אחד לשני.

"הצד הזה הוא בריכת השחייה שלנו, אנחנו משתמשים פה באצות כדי לטהר את הים, יש פה כל מיני דרגות של מליחות ובעתיד אנחנו רוצים לטהר את כל מי הביוב שלנו ושל נווה חריף על ידי מערכת בריכות וצמחי מים." אמר שחר.

"מאיפה המים?"

"קידוחים של "מקורות", שיכנענו אותם שבמקום לשים אותם בבריכה יאגמו אותם באגם שנהנה ממנו."

"אתה יודע שבכל המזרח התיכון היו בתקופות היוונית והרומאית מערכות מים פתוחות עם נימפאונים – מזרקות שהורידו את הטמפרטורה בשלוש או ארבע מעלות?"

"לא ידעתי."

"איך שכנעתם את 'מקורות'?"

"כמו שאמרת" חייך שחר בחושך היורד, "זו מדינה מוזרה שיש בה את כל הקצוות, מישהו שמחבב אותנו ב'מקורות' אישר לנו את זה."

"יש פה חיות בר?"

"המון שועלים וזאבים. את הזאבים הברחנו מפה אבל חיות הבר מסתובבות פה חופשי כי הן יודעות שאנחנו לא נפגע בהן."

מדינה משוגעת. יד אחת גדולה והורסת ומלא אצבעות קטנות שמפריחות פריחות מוזרות, אולי התיקווה היא הדברים המוזרים שקורים כאן בנגב הדרומי, בנאות סמדר, בשיטים, בסמר.

החושך ירד על האגם. חזרנו לבית הילדים שהחלו להגיע עם הוריהם לארוחת ערב. הגדולים אולי יושבים בדממה ליד שולחנות האוכל, הילדים הקטנים לא היו חייבים בסוג הזה של השקט. שחר ורות טיפלו בהם (רות היתה בתורנות) ואני ישבתי ודיברתי עם רוני שהיה איתי בסדיר ובמילואים (הוא היה פעם בגרעין ליודפת), עם מוניקה שהיתה פעם מורה חיילת בבית ספר שדה אילת ועם אסתל, שפעם לפני עשרים שנה קראו לה אסתי והיא היתה איתי בגרעין. לא רוני ולא אסתל ניראו לי שונים מהאנשים שהכרתי. אף אחד מהאנשים איתם דיברתי באותו ערב לא היה בנוי מתבנית אחידה. הם רק התייחסו ברצינות לרעיון לבחון את המציאות כמו שהיא, להכיר בה ולשתף פעולה על מנת לבנות חברה מתוקנת.

"זה קיבוץ?" שאלתי את אסתל.

"רק בשם." היא גיחכה בביטול. אבל אני חשבתי שנאות סמדר הוא בהחלט קיבוץ, קיבוץ כבד ראש, גילגול מחודש של רעיון הקיבוץ שהתחיל בדגניה לפני כמעט מאה שנים וניראה היה שהוא דועך לתוך שנות השמונים, מתפרק ומופרט עם כל החברה הישראלית במהלך שנות התשעים של המאה העשרים. אלא שמתוך החורבן קם מקום כזה עם אידיאולוגיה ברורה של עשייה. לא ברורה במובן של משהו כתוב, אלא ברורה במובן האמיתי של הדברים - של משהו עשוי. של נאת המדבר הכי מוצלחת בה ביקרתי עם הניסויים הארכיטקטוניים המעניינים של בתי הבוץ, עמודי מנהרות הרוח, הארכיטקטורה המגדלית, הצבעים, הנטיעות והגינון. והמגדל האלים והפלצני. הישראלי.

שחר נישאר לראות שהילדים הגדולים מכינים לעצמם את האוכל, רות הלכה הביתה. מוניקה, שהתיישבה מולי והסבירה לי את מה שכבר שמעתי שהמקום הוא לימוד של המציאות ואיך מתמודדים איתה בשיתוף פעולה, לקחה את הסירים להחזיר למטבח המרכזי. אסתל ליוותה אותי לחדר האוכל.

"זו היתה המכבסה של הקיבוץ הקודם" היא חייכה בחושך. חדר האוכל היה ריק מאנשים אבל השולחנות היו ערוכים עם מפות לבנות ופרחים, סכין, מזלג, כף וכפית מסביב לצלחות, כוסות ליד. היה משהו חגיגי בחדר האוכל שהיה מסודר בצורת ח'. "בשישי ושבת אנחנו מוסיפים שולחנות כי הילדים והאורחים אוכלים איתנו." אמרה אסתל. לא היה עוד הרבה זמן לארוחת הערב וקצת סיקרנה אותי המחשבה לשבת ולאכול בדממה, או למחוא כפיים לתורנים המגישים את האוכל. אבל אולי בגלל שפתאום היה נידמה לי שטקס ארוחת הערב הוא שיאה של אינטימיות שאני לא רוצה לחדור לתוכה, שתביך אותי, נפרדתי מאסתל ומשקד בת החמש שרצתה לנסוע איתי ליפו ויצאתי דרך השער שהיה פתוח כי אסתל ביקשה מהמזכירות שיפתחו אותו בשבילי.

הקיבוץ הישן מת. מההתיישבות והביטחון שהוא ייצג נלקח תואר ההתיישבות לשני גופים - אחד בחסות המדינה הממוסדת - להתנחלויות בשטחים והשני על ידי היזמים, יזמות החליפה את ההתיישבות האידיאולגית תחת איצטלת הפיתוח. המעבר היה חלק, הרבה קיבוצים משתתפים בו בלי להבין שהם זונים.

וביטחון? אה הביטחון.

אבל הקיבוץ מייסד את עצמו מחדש. אנשים מבקשים להתרפא. אנשים צעירים, אנשים באמצע חייהם. אף אחת מהישויות האלו היא לא ישות כלכלית. אבל זהו אולי הוויכוח הגדול כמו שאמר מוסא. הוויכוח בין משק לקיבוץ. בין כלכלה לאנושיות. מה ינצח? תאוות הבצע או האנושיות? אולי יש פה פתח תקווה.

על הכביש שמחוץ לנאות סמדר עצרתי את המכונית, כיביתי את המנוע, והקשבתי לשקט, מביט בירח גדול ושלם שעלה מעבר להרי אדום, מאיר באור מוזר את הנגב הדרומי.

הוספת תגובה


Security code
רענן