"אתה יודע," הוא אמר בהפתעה "אני גר 20 שנה בטריפולי ועד היום לא הסתכלתי ככה על הים ולא שאפתי את הריח שלו."
קרא עוד... הוספת תגובה חדשה
עיתונות 
משימות מיוחדות
משימות מיוחדות
משימות מיוחדות
רומיאו, צלם יפני מצלם ילדה גוססת בביידואה סומליה 1992
עשרים וכמה שנים אני מבצע משימות מיוחדות. תמיד נסעתי לבד. קצת כסף מהמערכת, מצלמה או שתיים. לעיתים העדפתי לנסוע בלי לבקש כלום מהעיתונות - להיות חייב רק לעצמי. כשאתה לבד אתה יכול לעבור דרך גדרות וגבולות.
אני לא נהנה לראות אנשים מתים. אלו פני המוות. כשאני נפגש בו אני יודע שאני חי ויש ביננו מאבק. אני גם לא פוחד. הכאב של החיים יותר נורא.
לפעמים, כשאני נוסע סתם, מסתכל באור השמש הרך, באבק שמעלים אנשים ההולכים ובאים, ולא מפני שמישהו מתנכל להם, אני נהנה הנאה גדולה, ברגעים כאלו אני חושב לעצמי שאפשר ליהנות סתם מטיול אחר צהריים, מישיבה בטלה בקפה והסתכלות ברחוב. אז למה אני מחפש אדמה לא בטוחה?
כי העולם נבנה ומתפרק מאותן לבנים. ובנסיעות (שחלקן מקריות לחלוטין) אני מנסה להבין מה קורה כשזה מתפרק.
האם אני קרוב להבנה?
קרוב ורחוק באותה מידה. וכועס ומלא תיקווה ויודע שיום אחד האדמה הלא בטוחה תספוג גם אותי ומישהו אחר ימשיך מהמקום בו הפסקתי.
"אתה יודע," הוא אמר בהפתעה "אני גר 20 שנה בטריפולי ועד היום לא הסתכלתי ככה על הים ולא שאפתי את הריח שלו."
ליד שער רומאי נאה ביקשתי מעטיה לעצור. תייר יחיד בארץ מתהפכת. ירדתי מהשער על דרך בנויה דרך מקדשים ומצבות ועצרתי ליד אלה עטויה בגלימת שיש. החפירה הגדולה של אבא שלי. העיר בנויה לתוך ואדי ויורדת למעין מדף ניפלא שמשקיף על מישור החוף הירוק שמתחתיו. מעיין הגיח מתוך קיר הסלע, זורם במערכת תעלות שמשקה את העיר. עיר ענקית עם חללים חצובים, מקדשים, במות, בית מרחץ ומרחבים ירוקים.
"יפה אבא." אמרתי והסתובבתי לעלות אל עטיה שחיכה על הכביש.
את השיעור הראשון במצרים החדשה. מצרים החופשית שלא מפחדת, קיבלתי בכיכר תחריר ביום ההפגנה הגדולה. ולמחרת. פגשתי שם אמא וילדה. תמונה וקול. מונה ומהר. הילדה היא סטודנטית לרוקחות בת 18. האמא, מונה, בת 46. הן שם מהיום הראשון. מהעשרים וחמישי לינואר. מאז כדורי הגומי, רימוני הגז.
"חייבים לעוף מכאן!" צעק אחד הכתבים .
"תיראה שם את הבאפלו!" אמר הבורמזי מלאפוטה, מצביע על תאו מים שחור ענק ומת שרבץ בשדה מול השמים הבהירים, קרניו מורמות בהתרסה. מים כבירים נשאו את הבהמה ששוקלת כמעט טון.
"מה אתה מבלבל את המוח כל כך הרבה על חומוס?" נזף בי ג'ורג' בהו, מסגר, אומן ויפואי כל חייו. "כולו ממרח שאתה מנגב בבוקר כדי לסגור את הרעב עד אחרי הצהריים כשאתה חוזר הביתה לבישולים של אמא".
הוא צדק כמובן. וטעה בגדול.
פאיז עבר על הכביש הראשי. פאיז הוא המורה לעברית. הוא עצר לרגע וברך אותי בעברית. עמדתי על כביש באמצע תימן וניהלתי שיחה בעברית.
"וזה מצליח?"
"כן." אמר מיץ', "הצלחתי כמעט לההרג."
כאן, בסמרה, נעלם מוחמאד אל מונתזר, בנו של אל עסכרי, האימאם השיעי האחרון משנים עשר האימאמים. הוא ירד אל מרתף ביתו שבסמרה ב-878 ולא עלה משם לעולם. בן 12 היה כשנעלם והשיעים מאמינים שהוא זה שפתח את שושלת האימאמים הנעלמים ושישוב יום אחד כמהאדי- כגואל.
סינדו (אהבה), הנערה השנייה, הגישה לנו תה ועוגיות מהטבחון הקטן. וכשואסנטי (אביב) התיישבה ליד המחשב אמר לי מיילס במאור פנים: "היא הרגה 17 חיילים סינגהלזים."
לא עמדו לרשותי שירותי ביון, תצלומי אוויר ולא ראיתי מסמכים, אבל את תוצאות המלחמה אי אפשר היה להסתיר. אין לי מושג מה קרה בבצרה ובנסריה. אבל אם לסמוך על הדיווחים החלקיים של הכתבים שהוצמדו לכוחות הבריטים והאמריקנים בדרום – ולמרות ששם היה עיקר הלחימה – גם הם ציפו שהמלחמה תהיה סביב בגדד. כולם דיברו על מה יהיה סביב בגדד. העובדה היא שחוץ מהתקלויות ספורות סביב בגדד – גם שם לא היתה מלחמה. ובשאר המקומות לא היתה עיתונות.
כמה קרוב הייתי למות לפני כמה דקות בידיו של האספסוף היה ברור לי בכל רגע. הבטתי בקלטת שצילמתי. שתי דקות. מהתחלה ועד הסוף כל הסיפור לא יכל להימשך יותר מחמש דקות. אולי פחות. יכולתי להיות מת בפחות הרבה מזה. לא שאיכפת לי, אבל שמחתי להיות בחיים. כמה חיים יש לאדם בתקופת חיים אחת?
עצרנו ברחבת החניה. דגל צהוב של החיזבאללה התנופף מעל אקווריום עמדת תצפית צה"לית בראש המבצר. שלט גדול עם תיאור הקרבות שהיו במבצר והפיגועים בדרך אליו עם תאורי וצילומי אנשי החיזבאללה שנהרגו בקרבות התנשא ענק מעל החניה.
האם זה מגיע אלינו? אין ביקוש לאופיום בארץ. מה שמגיע זה הגראס, החשיש אותו מגדלים באותם השדות לאחר שמסתיימת עונת האופיום. הקנאביס אינדיקה (חשיש) אומנם נמכר רק ב-150 לירות מצריות לקילוגרם אבל מכל דונם מוציאים הבדואים 500 קילו. 12,000 דולר לדונם. בערך רבע ממה שהם מקבלים על אופיום – אבל פה השיווק הולך גם לחופים ברוכי התיירות של סיני וגם בשיירות מבריחים דרך הנגב המערבי.
הייתי הראשון מהעולם החיצון שהגיע אל הטבח. התקשרות הבינלאומית נמנמה במיטות החמימות שבפרישטינה. כלב השמירה של העולם החופשי היה שרוי עדין בעלטת הלילה הבלקני.
"אדוני" אמרה הדיילת בקול שיש לנשים אוויר, "אם תפתח שוב את התריס, נצטרך להעביר אותך למשטרה הצבאית בסרינגר!"
ב- 30 למאי 1998 הזדעזעה האדמה. ההרים שבין פאיזאבאד לרוסטוק ניערו מעליהם את הכפרים. שטח בגודל כ- 3500 קילומטרים רבועים נע לאחר הפיצוץ הגרעיני הפקיסטאני, קובר בין חמשת לששת אלפי אנשים, מותיר בין 70 ל - 80 אלף אנשים בלי קורת גג. מבוהלים. חלק מהכפרים שנהרסו נפגעו כבר ברעידת האדמה שקרתה בחודש פברואר באותה השנה.
מלמעלה נראה הנילוס נחש ארוך וחום, מתפתל בתוך המישור שהוא דרוםֶ סודן, מישור ענק המשתרע בין הרמה האתיופית במזרח, ההרים שלֶ קניה, אוגנדה וזאיר בדרום, והרכסים המשתפלים מהרפובליקה המרכזֶ אפריקאית במערב. הנילוס הלבן זורם מאגם ויקטוריה, מתפתל בתוךֶ המישור הענק, יובלי הסובאט ובחאר אל ע'אזל מתכנסים אליו, יוצריםֶ את האזור המוצף של ביצות הסוד.
ביום אחד של 1944, הודיעו קציני הק.ג.ב לתושבים בכל רחבי חלקי צ'צ'ניה, להיאסף במרכזי היישוב. עם שלם הועלה על משאיות והובל אל מסילות הברזל, מוסע במשך ימים בחורף המרכז אסיאתי אל ערבות קזחסטאן. כשעצרו קרונות הבקר בתחנה האחרונה, היה חלק ממטענן קפוא ומת. הצ'צ'נים לא נשברו. רק ב-1957 הכריז חרושצ'וב שהכול טעות. הכרזה שהגיעה באיחור לפחות לתושבי הכפר חיבאח, אחד מאותם כפרים הרריים שאליהם לא הגיעה דרך עבירה למשאיות. גנרל הנ.ק.וו.ד החליט שזה מאמץ גדול מדי לפנות את הכפר ולכן ירה בתושבי הכפר על סיפה של תהום. "אה," אמר רוסלאן כשביקשתי להגיע לחיבאח, "יש כל כך הרבה כפרים צ'צ'ניים שעד היום לא מגיעה אליהם דרך סלולה."
