צור שיזף

מדורים

כתבות נוספות

איסלאמאבד תל אביב

"לאהור!" אמרתי והוא יצא ממעבר הגבול ונסע על הכביש הדפוק שהיה יותר דרך עפר לתוך הפאנג'אב שהיה שונה מהצד ההודי, כפרי חומר מכונסים, שוק כפרי, צריחי מינארטים צמודים למסגדים ודגלים ירוקים פקיסטאנים – מוסלמים מתנופפים ברוח.

 

"תבוא מחר." אמר הפקיד מאחורי הסורגים.
"למה?"
"קצין הויזות רוצה לדבר איתך."
"למה?"
"תבוא מחר בעשר וחצי."
היה חם. החום המעיק והמזיע של דלהי. כמה הייתי עייף. נימאס לי מדלהי. נמאס לי מהחום, נמאס לי משגרירויות ורציתי – מה רציתי? הם לא הולכים לתת לי ויזה. והם צודקים. נתתי להם דרכון אנגלי בלי ויזה הודית עליו. קצין הויזות רוצה לשאול למה אין לי ויזה וחותמת כניסה. בלילה יש לי טיסה לארץ. זאת אומרת את הטיסה שעליה היה לי מקום כבר פיספסתי בבוקר. היום בלילה, בחצות, בין היום למחר, יש טיסה שאני מספר 47 בסטנד בי. לא תיקווה גדולה אבל יותר טוב מכלום. מה שאומר שביום רביעי אהיה בבית, מספיק זמן לפני הבת מיצווה בשבת.
אבל במקום זה יצאתי לטולסטוי מארג', הרמתי יד לריקשה חולפת ואמרתי פהרגאהג'. צהריים. הריקשה עצרה בפינת הרחובות. חמקתי לתוך הצל וביקשתי לאסי. היתה הפסקת חשמל ואיש הלאסי שקל את היוגורט על המאזנים, שפך לתוך כלי האלומיניום הכרסתני וסובב את מקל העץ החום. הזבובים זימזמו סביבי. הפהרגאנג' היה חם צפוף ומסריח ומרגע לרגע נימאס לי ממנו יותר ויותר.
לפני חודשיים עמדתי ברחוב שבו מסתיים הפהרגאנג' ליד תחנת הרכבת של ניו דלהי. היה בוקר קריר יחסית וירד מעט גשם של מונסון. דלהי היא לא מקום שבו המונסון חזק מדי. כמה ימים. שלוליות של בוץ ושמן שניתזות על הריקשות ואז הכל נהיה שוב חם ובלתי ניסבל. הגעתי מרישיקש בלילה. עמדתי בסימטה. ביוב זרם מתחת לדוכנים הצפופים והאפורים, במות עץ קטנות הפרידו בין הרחוב לדוכנים. עמדתי ליד אחד מהם ושתיתי לאסי. הרחוב היה צפוף, קטן, מלוכלך ואנושי. לפני חודשיים חייכתי לעצמי כשהילד מתחתי שטף את הכוסות מתוך דלי אל הרחוב וחשבתי שבגלל זה אני אוהב את דלהי. אחרי חודשיים הייתי עייף מאותן סיבות בדיוק. רציתי לעוף מהפהארגאנג', מהרחובות הרחבים והארוכים מידי של ניו דלהי שאתה אף פעם לא יודע איפה אתה, כי העצים מסתירים את הבתים.

החלון של הויזות שהיה אמור להיפתח בשלוש נפתח בארבע וחצי, עד שהגעתי אליו היה חמש ועכשיו, בחמש וחצי, הלכתי להחזיר את כרטיס הרכבת שקניתי לאמריצאר. הנסיעה לפקיסטאן נראתה יותר ויותר מופרכת. הכל בגלל הפגישה של סילבן שלום עם חורשיד קאסורי באיסטנבול. ידיעות אמרו שהם רוצים שאסע. חשבתי שויזה זה יום אחד. היה לי את הזיכרון הנחמד של ההגעה בלי ויזה לגבול הסיני-פקיסטאני ב-1991. קיבלתי שם ויזת מעבר לשלושה ימים, נסעתי לאיסלאמאבאד והמשכתי עוד שבועיים. עכשיו התלבטתי איך אני עושה את זה. להודו ניכנסתי על הדרכון הישראלי, את הדרכון הבריטי החף מתוויות ישראלית מסרתי בשגרירות הפקיסטאנית. הנחתי שבגלל זה הם לא רוצים לתת לי ויזה. בגלל שאין לי ויזה הודית וחותמת כניסה. מה גם שביום שלפני לא היה לי כסף לשלם להם. הם רצו מכתב המלצה מהאנגלים. רצתי במהירות דרך החום הכבד לשגרירות האנגלית שלמזלי לא היתה רחוקה. האנגלים לקחו 3,300 רופי בשביל מכתב בן כמה שורות שבו הם מבקשים לתת לי ויזה. הפקיסטאנים רצו עוד 3,170 רופי בשביל הדרכון האנגלי כי האנגלים לא רוצים פקיסטאנים בממלכה המאוחדת. לא היה לי גרוש יותר. הפקיד הפקיסטאני הסכים לקחת את הדרכון– "תביא מחר" הוא אמר בידידות. אבל למחרת הוא אמר שקצין הויזות רוצה לראות אותי. לקחתי ממנו את הדרכון. האם אני צריך לנסות או ללכת לפגישה האבודה עם הפקיסטאני? יצאתי ממשרד הרכבות ההודי אל הרחוב החם והרועש. ריקשות אופניים צעקו לעוברים ולשבים ברחוב הצפוף. אין חלוקה ברחוב ההודי. אין מדרכה. ריקשות ממונעות, מכוניות פרטיות, פרות, ריקשות אופניים. הכי מסוכנות הן ריקשות האופניים. הן לא יכולות לעצור. לגלגל השיניים שמסובב את הגלגלים יש נטיה להיסתבך בבגדים. ראיתי אנשים נפגעים מריקשות אופניים, מוטחים אל הרחוב המזוהם, בגדיהם נקרעים, נחתכים. נהגי הריקשות עוצרים לרגע וממשיכים ברחוב הצפוף. "חשיש? גראס? קוק?" לחש לי אחד מהסרסורים. "חדר זול? לקנות משהו?" הרחוב היה גדוש בישראלים צעירים ומבוגרים, במשפחות עם ילדים. הודו, כמו טורקיה, הפכה ליעד ישראלי פופלארי וזול. אימפרית ההייטק שעל גדות הים התיכון, מה שהיו האיטלקים של המאות ה-12 עד ה-16 הם הישראלים של היום. ממלאים את עמקי ההימלאיה, את פושקר, את רחובות וראנסי, את החופים של גואה, את האמפי וקודאי קנאל. אבל גם לזה כבר לא היה לי כוח. ולא למסעדות שמוכרות מיוזלי עם יוגורט ודבש או למסעדות הגג עם האוכל הכמו ישראלי, כמו איטלקי, כמו שלא שווה כלום. חזרתי למטרופוליס. בעל המלון, אחד משלושת האחים שכולם ניראים אותו דבר, חייך אלי וקרב את הידיים אל החזה במחוות הנמסטה. עליתי לחדר להתקלח. המזגן התחיל לעבוד ברעש. החדר היה הרבה יותר צונן מהרחוב ואני לקחתי את הספר שכתב ג'ים קורבט והשתרעתי על המיטה ברוח המרעישה של המזגן.
התעוררתי מוקדם. במונסון, בראשית ספטמבר צריך לקום מוקדם. עליתי שתי קומות למרפסת הגג למתוח את עצמי. תערובת שלי. מתיחות יוגה ושיווי משקל של טאי צ'י. ואחר כך ירדתי לרחוב לשתות כוס צ'אי אצל מוכר הצ'אי הנמוך שעמד מתחת לפיקוס הקדוש. נהג ריקשת האופניים, שניראה כמו ילד קטן, ישב על הריקשה שלו ושתה צ'אי. השמים היו מכוסים בעננים אפורים ונדמה היה לי שאני מריח גשם באוויר. בלילות, בעשר בערך, היתה מגיחה רוח דרומית, נשימה של מונסון שלא התממשה.
בתשע וחצי נסעתי לשגרירות.
"אה-" אמר קצין הויזות כשנכנסתי. "למה אתה רוצה לנסוע לפקיסטאן?"
"לאיסלאמאבאד ללהור וקרצ'י."
"פעם ראשונה?"
"הייתי לפני 14 שנה."
"ומה אתה עושה?"
לא רציתי להגיד סופר כי באנגלית סופר הוא גם עיתונאי. השילטונות פוחדים מעיתונאים. הם מגזימים בזה מאוד."אני צלם. יש בעיה?"
"פעם בכמה זמן אני מזמן אנשים לשאול אותם שאלות." אמר קצין הויזות, הוא היה גבוה וממושקף ולבש פג'מה-קורטה אפורה. "למי אתה מצלם?"
"למגיזינים, זו תעודת העיתונאי צלם שלי."
זו היתה שטות איומה להוציא את התעודה המזוייפת שמשה עשה לי בקאווא-סאן שבבנקוק. יש לי גם תעודות אמיתיות וכשרות, אבל המזוייפות הן הכי משכנעות וחסכו לי כבר הרבה כסף ובעיות.
"אההה-" הוא נאנח, "אז אני לא חושב שאוכל לתת לך ויזה, אתה צריך ויזת עיתונאי."
"וכמה זמן זה לוקח?"
"שבועים עד ארבעה אם איסלאמאבאד מאשרת."
אין לי זמן לקישקושים האלו. ביום שבת בשש אני צריך להיות ב-24 רופי. יש לילדה שלי בת מיצווה ועכשיו כבר יום רביעי אחת עשרה בבוקר דלהי ואני עוד צריך לקבל ויזה, להחליף כסף, להגיע לגבול, לחצות אותו, להסביר לפקידי הגבול הפקיסטאנים למה אין לי ויזה וחותמת יציאה הודים, להגיע ללאהור, לאיסלאמאבד, לדבר עם אנשים, לצלם, להוציא כתבה ולעוף הביתה. קצת הרבה בשביל שלושה ימים. חצי רביעי, חמישי, שישי וחצי שבת.
"אבל אני לא עיתונאי, אני צלם, ופוליטיקה לא מעניינת אותי, אני לא אכתוב כלום על כלום." חוץ מאשר לידיעות אבל מי כבר קורא ידיעות? " מחכים לי חברים באיסלאמאבאד."
"איך קוראים להם?"
"הם תיירים כמוני." אמרתי "קבענו שאגיע והם מחכים לי שם."
"אני אשאל את הקונסול." אמר קצין הויזות ונעלם. הוא חזר אחרי כמה דקות ונד בראשו לשלילה. "אני מצטער, תצטרך אישור מאיסלאמאבאד."
"רק בגלל שאמרתי את האמת?"
"אני מצטער." הוא חייך בידידות.
"גם אני." אמרתי "אני צלם, לא עיתונאי." האמת, כמאמר ההודי – לא זה ולא זה, גם זה וגם זה.
"זה לא תלוי בי."
"אוכל ל'דדבר עם הקונסול?"
"בוא איתי." יצאנו מחדר אחד, חצינו מסדרון ארוך, הוא דפק על דלת שדרכה נכנסנו לחדר גדול שבקצהו האחד ישב הקונסול מאחורי שולחן גדול. הוא הביט בי מעל המשקפיים. הטלוויזיה עבדה על התחנה הפקיסטאנית.
"תה?" הוא שאל.
"תודה."
קצין הויזות עזב את החדר והקונסול הכין לי תה, שם לידי אבקת חלב, פתח קופסה של עוגיות ואמר: "אני צריך לגמור כמה דברים,ואז אני אתפנה אליך."
שתיתי תה, אכלתי עוגיות וראיתי את החדשות באורדו מאיסלאמאבאד.
"כן?" הוא שאל אחרי שחתם על שלושה מסמכים, הביט בשליח שנכנס ובא ולגם מהתה שלו.
חזרתי על הסיפור שלי. הוא היה דווקא מאוד פרו בריטי והתעניין בצילום. ספרתי לו שאני גר בגואה ומצלם בהודו. הוא שאל אותי על דלהי וסיפר שהוא כבר שנה בדלהי אבל עדיין לא ממש מתמצא בה. שוחחנו על בעיות התחבורה וההתמצאות במגה-כרך ההודי. התיידדנו כמו ששני זרים מתיידדים בעיר גדולה מידי. הוא שאל לאן אני רוצה לנסוע בפקיסטאן ואני אמרתי לו.
"אני אגיד לך מה אעשה-" הוא אמר "אני אתקשר לאיסלאמאבאד ואשאל אותם. תחזור לכאן בארבע וחצי אחרי הצהריים ."
"אולי אוכל לחכות כאן בחדר המבקרים? רק הנסיעה בעיר הזאת לפהרגאנג' הלוך וחזור תגמור אותי."
הוא חייך בהבנה. "אתה צודק, זו בסך הכל שיחה לאיסלאמאבאד, יכול להיות שתהייה לי תשובה תוך 20 דקות, אבל יכול להיות שזה ייקח גם כמה שעות." הוא לחץ על הזמזם ומשרת לקח אותי לחדר המתנה, מניח לפני את העיתונות הפקיסטאנית שהגיע בטיסה מאיסלאמאבאד וקראצ'י.
20 דקות מאוחר יותר נכנס קצין הויזות מחייך "איסלאמבאד אישרו את הויזה שלך. תחזור בארבע וחצי לאסוף את הויזה."
"תודה." חייכתי "אבל אולי אפשר לקבל את הויזה עכשיו במקום שאסע ואחזור – זה כבר היום השלישי שאני מתרוצץ מסביב לשגרירות."
"אתה צודק." הוא אמר. עשר דקות והיתה לי ויזה פקיסטאנית בדרכון.
יום רביעי בצהריים. רכבת לאמריצר וגבול יבשתי בחמישי בבוקר או טיסה לאיסלאמאבאד? הנפתי יד לריקשה, מה היה לי להפסיד? נכנסתי לחברת התעופה הפקיסטאנית ובקשתי כרטיס לאיסלאמאבד.
"חמשת אלפים מאתיים וחמישים רופי." אמרה האשה. "אבל אין מקומות. רק בסטנד ביי."
"ומה הסיכוי?"
"אה-" היא אמרה "פיפטי פיפטי."
"או.קי" אמרתי. "פייר אינאף. אפשר לשלם בכרטיס אשראי?"
"רק מזומן. יש לך כספומאטים בצד השני."
יצאתי אל התנור של דלהי. הסנדלים שרפו לי את הרגלים. סנדלים מחורבנים שהזיעה והליכלוך עשו מהם נייר זכוכית שקרע לי את העור שעל הפיקות של כף הרגל. הכספומאט הראשון לא רצה לתת לי כסף. ניסיתי שוב. הוא סירב. השני התעלם ממני. השלישי היה עקשן כמו שהשניים הראשונים. החמישי הודיע לי שהכרטיס שלי חסום. רתחתי. התקשרתי לדורית בארץ וביקשתי ממנה שתברר עם חברת האשראי. חברת האשראי היתה ביום חופש. הם טענו שמשכתי יותר ממה שמותר לי. הם הבטיחו להתקשר אלי לדלהי לשמוע מה יש לי להגיד. והיה לי. ישבתי ב'בריסטה' ושאגתי על נציגת חברת כרטיסי האשראי: הכספומאט לא נתן לי כסף. לא מעניין אותי מה דווח להם. אני באמצע משימה עיתונאית וכרטיס האשראי הולך להפיל לי אותה. הזמן נזל. ארבע אחרי הצהריים. היא הבטיחה לשחרר את החשבון. פתאום לא היה איכפת לי מהטיסה. ידעתי שלא אגיע. משכתי כסף. עצרתי ליד דוכן שמכר סוג של לחם דרום הודי ספוגי עם נזיד שעועית חום וחריף ושתיתי מיץ תפוזים. בארבע וחצי קניתי לעצמי כרטיס ל'גולדן טמפל מייל' ובחמש צעדתי דרך הפהארגאנג' הצפוף, רגלי שורפות ושרוטות, נשבע לעצמי לזרוק את הסנדלים לכל הרוחות ולנעול נעליים. הודו. מונסון. נעליים. אבל כבר לא היה לי כוח. לא למשחקים ולא לסנדלים. נמאס לי מהחום, מהליכלוך, מהצפיפות, מהזבובים, מריקשות האופניים, מנהגי האוטוריקשות, מהסרסורים, משלוחי המלונות, מחלפני הכספים, ממוכרי הנעליים, מהפרות, מהכלבים, ממוכרי הצ'אי. נמאס לי. חזרתי למלון, העפתי את הבגדים והתקלחתי, שוכב על המיטה מתחת למאוורר, מביט בכנפיים המסתובבות.
זה פחות מקילומטר לתחנת הרכבת של ניו דלהי שבסוף הפהרגאנג'. אבל אני, נעול בנעליים, לא התכוונתי לא ללכת מטר מיותר ובטח לא לסחוב תרמיל דרך השעה הצפופה של הפהרגאנג'. ישבתי על הריקשה והבטתי ברחוב הצפוף שסביבי. זווית אחרת לגמרי. הרגשה אחרת לגמרי – של מלך קבצן.

אני אוהב רכבות לילה. אבל הגעתי מותש לגמרי. לתא הממוזג של ה-3A. המחלקה שהיתה כמעט פאר הנימוס ההודי עד לפני כמה שנים, הפכה לעממית. התרחבותו של המעמד ההודי הבינוני, בועת ההיי טק, האוכלוסיה העירונית שנסיעה ברכבת ממוזגת היא דבר מקובל לגמרי עבורה. קשה יותר ויותר להשיג כרטיס למחלקה הזו. בפעם הבאה אצטרך לטפס מחלקה. דחפתי את התרמיל מתחת למיטה וחלצתי נעליים, האור דעך כשהרכבת יצאה למסע של ה-11 שעות לאמריצאר. לא הבטתי מהחלון. אני מתעב את הכניסות והיציאות מדלהי. את העוני, הניוול, את ההרגשה שהכאוס מתחיל כאן על הפסים בכניסה וביציאה מהעיר. ההודים דחקו את העוני, הדלות והמסכנות חסרת הבית, מתוך הערים ואלו מצטברים על המסילות, ממש מחוץ לתחנות הרכבת, לאורך עשרה או חמישה עשר קילומטרים החוצה מדלהי, מבומבי, ממדראס, מכלכלתה, מכל עיר הודית. דלהי ,. מגה עיר של 14 מליון. תוך 20 שנה היא אמורה להגיע ל -25 מליון אנשים. גדול מידי. הזמנתי ארוחת ערב ממטבח הרכבת ופתחתי את הספר של קורבט – צייד הטיבריסים של השליש הראשון של המאה ה-20 הוא צד אותם בקאומון ובגארוול – בחלק שקרוב לגבול הנפאלי. עכשיו, בשנים האחרונות, נעלמים עשרות תירים צעירים בעמק פארווטי במה שאולי הוא מעשה של טורפי אדם אנושיים, ששודדים ורוצחים. לא ההודים לא האנגלים ולא הישראלים משקיעים מספיק מאמץ ומחשבה במה שקורה בפארווטי.
מגש האוכל החריף, הנון-וג' עם חתיכת כנף העוף, האורז, היוגורט, הצ'אפטי הצמיגי של הרכבת. הנחתי את המגש מתחת לדרגש, הזמנתי כוס תה חם מתוק ועשוי על חלב ואחר כך פרשתי סדינים והלכתי לישון.
ישנתי רע.
התעוררתי לתוך הפאנג'ב. המונסון הוריק את השדות הרחבים והמעובדים. בתים מלבנים אדומות. הסיקהים שבקרון התעוררו וארזו את הציוד, מסרקים את השזקנהים, מחליקים על שפמיהם, מסדרים את הטורבנים בני עשרות המטרים על ראשיהם. לא עלה על דעתי אפילו לגשת למקדשי הזהב. לא שהם לא שווים, הייתי שם לפני כמה שנים זה מאוד יפה להסתובב שם, ללון במלון עולי הרגל החינמי של הסיקהים, לאכול ולשתות על חשבונם. הם ללא ספק הנדיבים מבין הקבוצות ההודיות של תת היבשת, והגאים מכולם. אבל לא היה לי זמן לזה ומיהרתי הביתה. כבר יום חמישי בבוקר ובמוצאי שבת בשש בערב יש בת מיצווה. הדבר האחרון שרציתי זה לא להגיע לבת מיצווה של הבת הקטנה שלי שגם ככה יש לה טענות צודקות לגמרי לאבא שלה.
שש בבוקר. "לגבול" אמרתי לסיקהי שפגש אותי על הרציף.
"פותחים רק בעשר בבוקר. רוצה למקדש הזהב?"
"לגבול". שום מקדש זהב. היתה לי תיקווה שלא היתה מבוססת על כלום שאולי הגבול ייפתח קודם. יש משהו לא ברור בתת היבשת. שמתי לב לזה בדלהי. עסקים לא נפתחים לפני עשר בבוקר. הפוך ממה שאשפר לצפות ממקום שהוא חם 9 חודשים בשנה. יש רק עיר אחת בהודו שבה קמים מוקדם ואפשר למצוא אנשים משחקים קריקט בשש בבוקר, מטיילים עם כלבים וקוראים עיתון בגינה. בצ'אנדיגר. בירת הפנג'אב והאריאנה שתוכננה על ידי לה קורבזיה.
הסיקהי פתח ואני זרקתי את התרמיל לתוך סוזוקי מרוטי קובייה. 30 קילומטרים לגבול. 30 קילומטרים עד לקצה המערבי של הודו. עד לגבול. חמישה בעלי מסעדות גבול קפצו לקראתיכשהגענו לגבול, מציעים ארוחות, שתייה, החלפת כספים, חטיפים.
ישבתי בצל הפיפאל והזמנתי צ'אי. בעל העסק שרצה להכין לי חביתה ולהגיש לי טוסטים דחף די.וי.די לתוך לוע המכשיר ורעש החילופי המשמר המפורסמים של שומרי הגבול ההודים והפקיסטאנים רעם מולי מבלי שיכולתי להתחמק. הטקס הסתיים אחרי כמה דקות והדיוידי חזר על עצמו ברעש האינסופי שההודים חושבים שיש למלא איתו את אוויר הבוקר. "רוצה סידי עם הטקס?"
"לא תודה."
"זול מאוד טוב מאוד." הוא אמר "אומלט? טוסטים?"
"לא תודה."
"עוד תה?"
"לא תודה."
לקחתי את התרמיל וחציתי את הכביש, מתיישב על עגלת מטען עשויית עץ שמישהו נטש מתחת לפיפאל שמעבר לכביש. "הי!" צעק אחרי בעל המסעדה "שילמת על הצ'אי?"
"לו." סימנתי בראש לנער שהגיש את התה.
זבובים עדיפים על די.וי.די. בעל המסעדה הביט מסביב. הייתי הלקוח היחיד. הוא משך בכתפיו וכיבה את המכשיר.
השמש התקדמה במעלה השמים. החום של הפאנג'אב היה החום של הפאנג'ב והזבובים כבר ראו הכל והיו זריזים, מאומנים ובני אלמוות.
בעשר פתחו את הגבול. מוסלמים עם כיפות לבנות, שרוואל קמיז, שערותיהם צבועות בחנה אדומה, גלגלו תיקי ענק אל בית הנתיבות. "אתה מוכן להחתים לי גם את זה?" הושטתי את הדרכון האנגלי. משתדל שהפקיסטאנים לא ייראו מה אני מושיט לפקיד.
"אה-" חייך ההודי "ישראלי לא מספיק טוב?"
"לא בפקיסטאן."
"אני צריך לשאול את הממונה שלי." הוא חייך כשותף סוד, קם, לקח את שני הדרכונים ויצא אל החום, העצים, העורבים והזבובים.
חששתי ממעבר הגבול היבשתי היחיד שבין הודו ופקיסטאן, מהשאלה איפה החותמת ההודית על הדרכון האנגלי. שתי שכנות עצבניות. כאלו שניטען שהם מרגלים, הודים ופקיסטאנים, נעצרו פה. לא היה לי חשק, למרות מילות החיבה בין הפוליטיקאים, להיעצר פה. היתה לי בת מיצווה וילדה שלא רציתי להסתבך איתה. אני מעדיף לטפס על הרים ולהילחם בזבובים מאשר עם הילדה. הוא חזר אחרי עשר דקות, ראיתי אותו הולך דרך חום הבוקר על הדרך. "אני מצטער" הוא אמר, "אני חייב להחתים לך על הדרכון שאיתו נכנסת."
"רק חותמת יציאה-"
"שאלתי את הממונים."
"ואם יחזירו אותי?"
"הם לא." הוא חייך ואני עברתי למוכס ויצאתי עם התרמיל לתוך החום, הולך לכיוון הגבול. תוך כדי הליכה הכנסתי את הדרכון הישראלי לכיס אחד והצאתי את האנגלי. איש בצל סימן לי לבוא אליו, לוקח את הדרכון הישראלי שאותו הוצאתי במהירות, ונותן לי דף. התקדמתי את המטרים שנשארו עד לשער שהנחתי שהוא המקום שממנו מתחילה פקיסטאן, מחליף שוב בין הדרכונים, מחביא וחושף. בשער ישבו שלושה חיילים. שאלתי אותם על היחסים בין ישראלים ופקיסטאן. הם העדיפו להישאר ינטרלים. נפרדתי מהם ויצאתי מצל שער האבן הגבוה אל הכביש. חייל גבה קומה עמד שם. "איפה חותמת היציאה?" שלום.
"אני גר בהודו."
"החותמת?" שאל החייל
"אין לי מושג." היתממתי. כל הדרך חזרה לדלהי, אין פקיסטאן ואין נעליים ואפילו לבת מיצווה לא אגיע בזמן. וכמו תמיד ברגעים שבהם הכל ניראה די דפוק ועלוב, נירגעתי. החייל הגבוה וחמור הסבר החזיר לקצין ולחיילים בשער ואני הלכתי אליהם, מתיישב בצל, מדליק סיגריה בזמן שהוא הלך להתקשר לברר למה אין לי חותמת על הדרכון הבריטי. צודק.
"היית ברג'סטאן?" שאל אותי הקצין.
"כן." אמרתי. "פושקאר, ג'יפור, גוהדפור, ג'ייסלאמר-"
"אודייפור?"
"גם באודייפור."
"אני מאודייפור."
"אז מה אתה עושה בפקיסטאן?"
"זו לא פקיסטאן, זו עדיין הודו." אמר הקצין.
"אתה צוחק ממני." אמרתי, מרגיש את החיוך מטפס לי לשפתיים.
"בשום פנים ואופן-" אמר הקצין "תביט , אתה רואה את מכונית הדואר שם? זה הדואר של הודו." ואכן, על מכונית הדואר האדומה היה כתוב שהיא מהפוסט של אינדייה.
"אז תגיד לו שהכל בסדר-" אמרתי, "לא רציתי להראות לפקיסטאנים את הדרכון הישראלי שלי."
הקצין צחק ושלח את הסמל שקרא לחייל והביא לי את הדרכון. נפרדתי מהם וצללתי לתוך החום.
"סלאם עליכום!" בירך אותי חייל פקיסטאני במדים אפורים וכומתה שחורה בגבול הפקיסטאני שהיה מרחק של 10 מטרים מעבר למכונית הדואר ההודית "וולקאם טו פקיסטאן!"
צעדתי אל ביקורת הגבולות. הפקיד הביט בי מעבר לזכוכית וסימן לי להיכנס למיזוג.
"להחליף כסף?" שאל אותי אחד מהאנשים היעילים שיש תמיד בכל מעבר גבול. "אין בעיה, אתה יכול להשאיר את התרמיל כאן, אף אחד לא ייגע לך בו. אני אחכה."
ניכנסתי אל פקיד ביקורת הגבולות שלקח ממני את הדרכון, מצא את הויזה, הקיש במחשב ושאל: "החלפת כסף?"
"עדיין לא." הודיתי.
"ויש לך מונית?"
"עדיין לא."
"אה-" הוא אמר ואני ידעתי שהכל יהיה בסדר, כי במעבר גבול בו הפקיד שאחראי על הגבול מתעניין בכסף ובעמלה שיקבל מהממיר ומנהג המונית – שום חותמת לא תעצור את זה שיש עליו את הכסף. הפקיד חתם על הדרכון. החלפתי כסף עם החלפן וברגע שסיימתי הגיעה מונית מאובקת, דפוקה, חלונותיה סדוקים שנהג בה עבדול רחמן.
"לאהור!" אמרתי והוא יצא ממעבר הגבול ונסע על הכביש הדפוק שהיה יותר דרך עפר לתוך הפאנג'אב שהיה שונה מהצד ההודי, כפרי חומר מכונסים, שוק כפרי, צריחי מינארטים צמודים למסגדים ודגלים ירוקים פקיסטאנים – מוסלמים מתנופפים ברוח. לא היה איכפת לי. להיפך. קלות ראש נעימה מילאה אותי ואני שמחתי על כל קילומטר שמקרב אותי ללאהור בה לא הייתי ב-14 השנים מאז שהלכתי לראות את הזם-זמה, התותח עליו כתב רודיארד קיפלינג ב'קים'. התותח עומד מול המוזיאון של לאהור אותו ניהל לוקהארט קיפלינג, אבא של רודיארד. קים אמר שמי ששולט בזם-זמה, שולט בכל הודו. זה היה כניראה נכון למאה ה-19 ועד חלק מהמאה ה-20. זה לא ממש מדויק היום. לאהור. העיר של המוגהולים הגדולים, העיר שיש בה יותר תפארת הודית- מוסלמית- מרכז אסיאנית – פרסית מכל עיר אחר שבין האינדוס לעמק הגאנגס. המוגהלים הגדולים. עדר כבשים וכלב חצו את הדרך ואפשר היה לראות קבבים על האש. התגעגעתי.
"לשדה התעופה." אמרתי לעבדול רחמאן. שתים עשרה בצהריים. אם יש טיסה ואספיק לעשות משהו היום באיסלאמאבאד ולהעביר לעיתון – אוכל מחר לצאת הבית ולהגיע בשבת בשעה סבירה. בדלהי עברתי חיפשתי טיסות באינטרנט וראיתי שיש טיסה שיוצאת מקודם בבוקר מקרצ'י לעמאן – אם אספיק לתפוס את הירדנים, אהיה בעשר בבוקר בעמאן. אם אהיה ממש מצוין היום, אצליח להגיע לטיסה של טורקיש שיוצאים בשלוש בבוקר של יום שישי ומגיעים באותו יום לאיסטנבול ואז אגיע כבר מחר לתל אביב. היו לי כל מיני רעיונות. הייתי מרוכז מאוד באיך לגעת באיסלאמאבד ולרוץ הביתה. עבדול רמאן נכנס ללאהור. העיר ניראתה הרבה יותר מסודרת ממה שזכרתי. כלי רכב מערביים, פרסום חוצות. רק המשאיות- גדולות, מיושנות, עם ארגזים מקושטים ומצויירים בצורה שלא תיאמן, נישארו אותו דבר ב-14 השנים שלא הייתי פה. הקפנו את לאהור ממזרח ונסענו דרומה אל שדה התעופה.
חתכתי את בניין הטרמינאל אל אשנב המכירות. שתים עשרה וחצי. ראיתי שיש טיסה בשתיים. מזל, מקום 1 זה כל מה שאני צריך.
"הטיסה בוטלה." אמר המוכר. יש טיסה בחמש, אבל אין עליה מקום."
"ומה הסיכוי שלי לעלות עליה?"
"סע באוטובוס. קח מונית ללאהור לתחנת האוטוב ס של דייהו. 5 שעות ואתה באיסלאמאבאד. אוטובוס ממוזג."
תירגע ותיהנה אמרתי לעצמי. לא תיסע הביתה מחר. עכשיו רק צריך להגיע לטיסה של הירדנים ביום שבת מוקדם בבוקר בקראצ'י והכל יהיה בסדר. הילדה הקטנה שלך לא תאכל אותך. ואולי כן.
ניראתי לא מקומי. והרגשתי ככה. זכרתי שחטפו את דניאל פרל. העיתונאי היהודי אמריקני בקרצ'י וערפו את ראשו. אנרי לוי, הפילוסוף היהודי צרפתי טוען שלא מן הנמנע שהיה שיתוף פעולה ברצח בין אצות הברית, פקיסטאן ואיסלאמיסטים. כמה מרגיע לדעת. לא היו עוד תיירים בתחנת האוטובוס. מישהו לקח אותי ביד אל דוכן הכרטיסים ואחר כך ישבתי במיזוג עד שהוא חזר, הוביל אותי שוב לקנות כרטיס ואל האוטובוס. שהיה ממוזג, מרווח, עם טלוויזיה, נהג בעניבה ודיילת צנועה עם שמלה ארוכה ומטפחת ראש. האיסלאם. נשים ישבו בצד שמאל. גברים בצד ימין. זחלנו החוצה מלאהור, משאיות מצויירות, שילטי רחובות ופרסומות ענק והרגשה של העיר הגדולה של הפאנג'ב. תוך 20 דקות היינו על הכביש המהיר. אוטוסטרדה של שלשה נתיבים מהירים, האוטובוס הגביר מהירות, נוסע לתוך נוף מרכז אסיאני של אדמה אפורה, עצים ירוקים, נהרות ותעלות שהם כולם סוג של זרועות של האינדוס שנותן את שמו לפאנג'אב – ארץ חמשת הנהרות, ארץ פורייה שכפרי חומר מוגנים בחומות הצטברו על גבעותיה.
מזג האוויר השתנה. עננים אפורים התיישבו על הגבעות ורוח התחילה לנשב, יכולתי להרגיש אותה על האוטובוס. הצצתי אל האשה הצעירה שישבה בצד השני של המעבר. היא הציצה בי. דתות והפרדות לא מספיקות אף פעם. העיניים אומרות מה שהן רוצות. חזרתי אל החלון. הנוף התכסה בערפל וגשם. הכביש היה נפלא ומהיר וצמרות העצים התכופפו ברוח. הנהג הדליק את הטלוויזיה. לא הבנתי כלום ובחוץ היה הערפל הניפלא. הלכתי לישון.
כשעצרנו באמצע הסערה באמצע הדרך הבטתי בראשי העצים שהשתופפו מזרחה. המונסון המערבי. זה שבעזרתו היו הספינות חוצות את האוקיאנוס ההודי מחופי ערב ומזרח אפריקה להודו. בספטמבר היו יוצאות האחרונות ומחכות שהרוח תתחלף למונסון המזרחי של אפריל כדי לחזור. עולם המונסונים של האוקיאנוס ההודי. הרוח שחיברה פה את הארצות שסביב הים שחוץ מזה אין ביניהם הרבה מהמשותף. הרוח שהביאה את האיסלאם אל הים בזמן שפרשיו דהרו לרוחבה של אסיה עד למערב סין, נבלמים בהודו, הגדולה, העשירה והסופגנית מכול הארצות.
מחוץ לאוטובוס היה חם. מונסון. צעדתי קצת במבוכה על מגרש החניה בין האנשים לבושי הפג'מה קורטה הלבנה, עם הכיפות המוסלמיות הלבנות, הנשים לבושות בפאנג'בים שחורים וירוקים. הדלקתי סיגריה בצל הרוח. הייתי ער לזרות שלי ומוטרד ממנה כמו שלא הייתי מוטרד בהרבה מקומות אחרים. 48 שעות זה הזמן שלוקח להתרגל לארץ, להבין במה דברים אמורים שאחריהן צריך חוסר מזל גדול כדי שמשהו ישתבש. לא היו לי 48 שעות להתרגל וזה שהייתי פה לפני 14 שנה לא שינה כלום. זו היתה ארץ אחרת עם אקלים אחר לגמרי. משהו יסודי ורע קרה לעולם ב-14 השנים שמאז 1991. האמריקנים השכילו לחזור על כל הטעויות שסיבכו אותם בויטנאם – היסטריה, יצירת אווירת פחד, הפעלת צבא לא מושכלת, איום על חלק שלם של העולם. אז זה היה ויטנאם סין רוסיה ודרום מזרח אסיה. עכשיו זה היה על העולם הערבי והמוסלמי. ואני ישראלי, וכמו שעתיד הייתי לשמוע – מאלו שדוחפים את אמריקה למלחמות נגד העולם הערבי. מה שנישמע לי כמו בדיחה לפני כמה שנים הפך ליותר ויותר רציני בעיני ככל שהתבגרתי והפכתי למאמין קטן בחוכמתם של הפוליטיקאים ויועציהם יודעי הכל.
בשש היינו באיסלאמאבאד אחרי שחצינו ליד חתיכות של של הר שהתמוטט על הכביש. הטבע הגדול הזה, מזג האוויר ששם זין על ההשתדלות האנושית. עולם בלתי נשלט.
עברנו את פינדי בדרך לאיסלאמאבאד, לבירה המודרנית. חבורות של אנשים ישבו על כיכרות התנועה, טנדרי סוזוקי מצויירים עמוסים בעשרות אנשים גדשו את הכבישים. זכרתי נסיעה מפוארת כזאת בטנדר סוזוקי קטן ורוטטט מעל האינדוס בעמק ההונזה, אני וג'ון מיילס האנגלי תלויים על הפגוש האחורי בחושך. חתיכת דרך.
האחים חיכו לי בחניה הצפופה. הם הכניסו אותי למכונית ישנה ויצאו איתי לחפש מלון. שאלתי את אחד מהם על הידידות המלבלבת בין מושראף לשרון. בין שלום לידידו הפקיסטאני. "למה לא" אמר האח הכבד שלא נהג. הוא היה בן 46. בגילי. "האמריקנים הרי עושים מה שהישראלים אומרים להם – בגללם הם הלכו לכבוש את עירק. כדאי להיות חבר של הישראלים."
וואלה.
אנחנו המוח שמאחורי הגנגסטרים האמריקנים. היה שווה להיות מדינה עצמאית רק של יהודים. איזה מוח.
חיפשנו מלון. הם הביאו אותי לגסט האוז בבית של משפחה מקומית אבל זה היה באמצע שום מקום והחדר היה בלי חלון. איסלאמאבאד בנויה מרבעים מלבניים עם רחובות רחבים ביניהם. הייתי צריך שכונה עם שוק ואוכל ואינטרנט וחנויות שאוכל להיכנס ולצאת במהירות.
"אני יודע." אמר האח הכבד "ניסע לאבפרה" האח הנהג נסע לכיוון המרכז. באור המתכלה עברנו את נקודת האפס שבה מסתיים הכביש שבין קשגר לאיסלאמאבאד ומשם מתחילה הדרך ללאהור, לקרצ'י, לפשוואר, לכל הכיוונים. "זה הבניין של המוסד הפקיסטאני." הוא אמר מבלי להפנות את ראשו. "כאן, אפילו אם יש לך תקלה, אסור לעצור או שיעצרו אותך." ככה זה במקומות בלי חוק. החוק והחשאיות עצבנים כל הזמן. את גודלה של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לחוש בזילזול המוחלט של האזרחים הישראלי ובחוסר יראתם מאנשי ביטחון, משטרה וחשאיות.
עצרנו בחושך ליד מרכז חנויות והאחים ל מצאו לי מלון בינוני. הייתי שפוך. שבע וחצי בערב. חושך ברחובות, אור צהוב בחנויות, 24 שעות של מסע רצוף מדלהי לאיסלאמאבד. מה שמטוס עושה בזילזול בשעה וחצי. נכסנתי לחנות טלפונים לקנות כרטיס לטלפון. הכרטיסים ההודים והישראלים לא עבדו כאן. המוכר כיוון אותי למשרד של אינטרנט. זה היה חדר גדול, אפלולי צפוף, מזיע והאינטרנט שלו איטי ומיושן. עולם שלישי. לא היה חיבור למצלימה ואי אפשר היה להוריד תמונות. שלחתי אימייל למערכת עם מספר הטלפון במלון והמספר הסלולארי החדש שלי. אי אפשר היה להתקשר מהטלפון הפקיסטאני לישראל. כמו מלבנון ועוד כמה מקומות בעולם. ישראל נמצאת מעבר להרים שגם הגלים הסלולאריים לא עוברים. יצאתי מהאינטרנט וירדתי לרחוב, מזמין לעצמי קבאבים ומברך את האיסלאם הבשרי. חודשיים של היתנזרות בהודו הכינו אותי להתמודד עם הכבשים הפקיסטאניות. הדבר האחרון שרציתי זה טלפון מהמערכת. הייתי גמור. כל מה שרציתי זה מקלחת ושינה חסרת חלומות. וולקאם טו איסלאמאבאד.
בבוקר עמדו שוטרי משטרת הההפגנות מתחת לחנות השייקים. שתיתי שייק מנגו ושאלתי אותם למה הם שם. הם אמרו שאמורות להיות הפגנות של האופוזיציה על זה שאנשים לא מרוויחים מספיק כסף. לא שום דבר שקשור לכריתת היחסים הפומבית בין ישראל ופקיסטאן. קצת נעלבתי. אף אחד לא מפגין נגדנו. עצרתי מונית ונסעתי למסגד פייסאל. מסגד פייסאל נתרם על ידי המלך פייסאל הסעודי. מלך. כמה ישן המושג הזה. לרגע, מתישהו באמצע המאה העשרים, היה נידמה שהמלכים יעברו מהעולם. ואז נולד המלך פייסאל בסעודיה והשושלת ההאשמית, כמו עופות חול, הפכו לנסיכים בירדן ב-1946 ולמלכים שנתיים מאוחר יותר כשהבריטים סיימו את המנדאט. זה מה שהבריטים הורישו לעולם.
טילי המינארטים של מסגד פייסאל הזדקרו אל מול גבעות מרגלה. מעבר להן נמצאת האוניברסיטה הקדומה של טאקסילה. היה לי שם מפגש משעשע כשנסעתי על דרך המשי. אז התישבתי בין פסלי בודהא דהויים ועתיקים ותרגמתי את הדיאלוג בין אלכסנדר לדנדמיס מתוך הספר של אריאנוס קסונופון על מסעות אלכסנדר: "יום אחד, פגש אלכנסדר בטאקסילה כיתה של חכמים הודים שמנהגם היה ללכת ערומים. הוא התרשם מכוחם והופעתם, וסקרנותו מילאה אותו תשוקה שאחד מהם יצטרף לפמלייתו בהמשך מסעותיו.
הזקן שבהם, ששמו היה דנדמיס (והשאר היו תלמידיו), סירב להצטרף לאלכסנדר או לאפשר למי מתלמידיו ללכת עם המלך. "אם אתה בן האלוהים " – נאמר עליו שאמר לאלכסנדר "כי אז גם אני. אינני רוצה דבר ממך מכיוון שיש לי די. אני מודע לכך שהאנשים שאותם אתה מנהיג לא יזכו לשום תועלת מנדודיהם חובקי העולם החוצים ימים ויבשות, ושלמסעותיהם הרבים אין קץ. אינני חושק בשום דבר שתוכל לתת לי ואינני חושש משום קללה או ברכה שתמנע ממני. הודו, עם פירות אדמתה בעונתם, מספיקה לי בחיי, וכשאמות, אפטר מגופי הדל – ידידי הלא יאות."
צדק דנדמיס. שום דבר. אותו חוסר מנוח שדוחף כל נוסע דוחף גם אותי. הרצון לנצח את התיסבוכת, לפגוש קשר גורדי, להביס את מלך פרס, להריח את הפרחים בגנים התלויים בבל, למצוא ולהתחתן עם האשה היפה ביותר בעולם. בקשות צנועות.
המסגד שנבנה בכסף סעודי הוא הומאג' ליכולתה הגרעינית של פקיסטאן. המעצמה הגרעינית המוסלמית היחידה. שלושה שבועות לאחר מכן רעדה האדמה. שמונים אלף הרוגים. מאוד עזר לפקיסטאן הגרעין.
ישבתי עם משפחה פאנג'בית בצל והבנות עשו לי עיניים ובקשו שאשלח להם את התמונות שצילמתי אותן לאי-מייל של הגדולה. אלו עיניים.
נסעתי בחזרה לחפש כרטיס. הירדנים עליהם סמכתי הפסיקו לטוס בין קרצ'י לעמאן. הייתי צריך לחפש מישהו אחר. אבל קודם הייתי צריך להגיע לקרצ'י מאיסלאמאבטד.
"יש לך מזל גדול שמצאתי לך מקום." אמר האיש משרד הנסיעות. האמנתי לו. הוא מצא לי מקום. היתה לי טיסה בשש בערב מאיסלאמבאד לקרצ'י. למעלה מאלף ומאתיים קילומטרים. שעתיים טיסה.
עכשיו רק הדבר הקטן של לימצוא מי טס מקרצ'י לעמאן, מגיע בזמן, יש לו מקום ולראות שיש לי מספיק כסף.
בשתים עשרה בצהריים, כשהייתי בין המשרדים של חברות התעופה של המפרץ הפרסי צילצל הטלפון. מישהו מהמערכת של ידיעות ביקש ממני כתבה. הבטחתי לו שאם ייתקשר בעוד שעתיים אכתיב לקלדנית. שעה לסגור כרטיס, לאכול ולחזור לחדר, שעה לכתוב על מה אומרים לי הפקידים, המורים, נהגי המוניות והאנשים בשוק על היחסים בין ישראל לפקיסטאן. יכולתי לכתוב כתבה הרבה יותר טובה מהחדר שלי ביפו. נכון שהייתי ממציא כמה דיאלוגים, אבל הם בטח היו יותר אינטלגנטים ומעניינים מהדברים הפשוטים שאמרו לי אנשים שהצקתי להם.
'גולף אייר' הבטיחו לנחות בשלוש וחצי אחרי הצהריים בעמאן. אם אצליח עד ארבע לצאת מהשדה אהיה בחמש וחצי בבית שאן ובשבע וחצי בבת מיצווה. הרגשתי די מחורבן. . לא אכלתי כלום מהבוקר. קילפתי מעל עצמי את החום במקלחת והתיישבתי ליד השולחן לכתוב. ספרתי מילים. אלף מילים העיתון רצה. בשתיים בדיוק הם התקשרו. 45 דקות להכתיב 900 מילים. שכבתי על המיטה ואחר כך קמתי וארזתי את התרמיל. בשלוש וחצי אסע לשדה. צילמתי מספיק. דברתי מספיק. התרוצצתי אחרי כרטיס בכל רחבי איסלאמבאד, חוצה את השדרה הרחבה מידי שמובילה אל הפרלמנט בין בתי המידות שחלקם יתמוטט ברעידת האדמה. החלפתי כסף אצל החלפנים, קניתי כרטיס במשרד של החבר של הפקיד מגולף אייר, טעמתי את כל טעמי השחיתויות הפאקיסטניות במשאים ומתנים מהירים.
בארבע וחצי צילצל הטלפון הסלולארי. עמדתי מול דוכן הצ'ק אין של בלו אייר- החברה הפקיסטאנית שטסה מאיסלאמבאד לקרצ'י. דיברתי אנגלית עם הצד הישראלי שאמר שחסרות 300 מילה. הבטחתי שאכתוב וביקשתי להתקשר אלי בעוד שעה בדיוק. גמרתי את הצ'ק אין ועליתי לאולם ההמתנה של הטרמינאל, נושב ליד שולחן צדדי עם גבי לכולם, כותב עברית. ואחר כך חזרתי וישבתי ועשנתי סגריה, שותה כוס תה ומביט בטיסות שממריאות, באלו שמתעכבות, משוחח שיחה ידידותית עם פקיסטאני שנולד באנגליה. הפקיסטאני היה הרבה יותר אנגלי ממני עם המבטא הקוקני שלו. הוא מיהר לטיסה. הטלפון צילצל. מצאתי פינה שמביטה אל הקיר, דחפתי את האף לתוך הדף והכתבתי בקול נמוך את הכתבה בעברית.
השוטרים בקראצ'י לא נתנו לי להיכנס לטרמינאל. הם בדקו את הכרטיס וזרקו אותי החוצה. רק 4 שעות לפני טיסה מותר לנוסעים להיכנס. הסתובבתי לחפש מקום. הספסלים היו מלאים ואני היייתי שפוך. בקצה החיצוני של האולם גיליתי חדר אינטרנט.
"לא תוכל לישון פה." אמר הבחור האחראי. "אבל אתה יכול לשבת ליד מחשב. המקום פתוח כל הלילה." גלשתי באינטרנט, קראתי ספר באור הקלוש, הנחתי את רגלי על כיסא אחור ודימדמתי.
בארבע יצאתי אל האוויר הצונן והבטתי באורות מסעדה שזהרה לא רחוק. לא היה פיתוי באורות. בחמש נכנסתי אל האולם. הפקיד של גולף אייר הביט בדרכון "זה אתה שישנת באינטרנט."
"כן." הודיתי.
"מה זה השם הזה – אתה יהודי?"
"כן." אמרתי. עכשיו, כשכולם חברים- המראנו לדוחא. הסתובבתי בין חנויות הדיוטי פרי אותן איישו פיליפניות, בחור מביילורוסיה, שתי הונגריות וטורקיה אחת. בתוך האולם שהיה בנוי כאוהל עגול, לא היה לפטרו דולארים ריח. רק כוח קנייה ושייחים לבושים בלבן סובבו מלווים בנשים עטופות בשחור.
נזכרתי במה שאמר לי חבר היסטוריון על עולם האיסלאם שמפגר בשש-מאות שנה אחרי המערב. – "אתה מבין ששלוש מאות שנה הם אסרו על לימוד קריאה וכתיבה?"
לפעמים יש לי חיבה לתרבויות שקפאו בזמן. רק שפה ניראתה הקפיאה  מנוונת, למרות שדיילות שחורות, בלונדיות, ערביות, פיליפיניות וסקנדינאוויות שירתו את הנוסעים לבחריין. בבחריין ירדו רוב הנוסעים וצוות קרקע פיליפיני טיפל במטוס ביעילות לפני שעלה צוות רב לאומי נוסף של דיילות עם דיילת שחורה נפלאה מדרום אפריקה, בלונדינית מפילת לסתות מנורבגיה ואנגליה אנרגטית. המדבר עבר מתחת לגחון, המפרץ הפרסי, כווית, ערב הסעודית וירדן. קצר אל מושתא, הטירה שליד שדה התעופה על ים המלכה עליה התקרבה. התנפלתי בשימחה לתוך הערבית כשהנהג, פטפטן וחביב מליד רמאללה, שמשפחתו נמלטה במלחמת ששת הימים, מיהר דרך א-סאלט ובקעת הירדן לבית שאן.
"אמרתי לך שנגיע בשש!" הוא אמר בגאווה כשהלכתי אל הטרמינאל, מחתים, משלם ועולה על האוטובוס המגוחך איתו חצינו את הירדן לצד השני.
"איכפת לך אם ניסע דרך השטחים?" שאל אותי הנהג שהיה מנעורה שמתחת לגילבוע.
לא היה איכפת לי. שבע בערב. הוא עצר לתדלק בשטחים בתחנת דלק זולה. טיפסנו דרך מדבר שומרון ובחושך היתה הארץ יפה ושוממה ופתוחה. מאריאל החלה האוטוסטרדה. תוך רבע שעה היינו על נתיבי איילון. בתשע בערב ירדתי מהמונית ומישהו שאג מהגג של "24 רופי" הוא מגיע!
וכאילו זו לא הבת מיצווה של הילדה שלי, אלא מסיבת הפתעה שלי, עמד תור של חברים ומשפחה ללחוץ, לנשק, להתחבק ולברך. חלצתי נעליים והרגשתי את העייפות מועכת אותי.
"באת בדיוק לברך אותי." אמרה דריה יפה בשימלה המדהימה שלה. בזר הפרחים שעל ראשה, בשימחה, בבת מיצווה שלה שהפכה אותה לאישה קטנה וקורנת.
"תירקוד איתי?"
"בטח אמרתי "רק בשביל זה באתי."

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.